פוגת המוות של המשורר יואב עזרא
עזרא הוא משורר מסתורי, הממעט לפרסם שירה. ספרו "הנגן של עולם המתים" ראה לאחרונה אור ובו שירים אניגמטיים, עד כדי כך שנדמה כי אלה שירים בלי כותב, שירים בלי כתובת, שירים שמתהלכים על רגלי אותיותיהם בעולם ללא בעלים
הַסְּפָרִים שֶׁלֹּא יְדַבְּרוּ עָלֵינוּ
הַתְּמוּנוֹת שֶׁלֹּא יְתָאָרוּ אוֹתָנוּ
הָהֵם שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אוֹתָנוּ
הַהִיא שֶׁלֹּא תֹאהַב אוֹתָנוּ
זֶה שֶׁהָלַךְ
זוֹ שֶׁעָבְרָה
אֶלָּא שֶׁלֹּא רָאִינוּ
יואב עזרא הוא משורר מסתורי. משורר שמסתובב בשטח כבר שנים רבות אבל ממעט לפרסם משיריו. מאחוריו קילומטרז'ים אינסופיים של שעות בילוי במחיצת עמודי התווך של הספרות העברית אבל הוא עצמו העדיף להיוותר בצל. בדש כריכת ספרו החדש הנגן של עולם המתים נכתב: "במשך שלושים שנות פעילות, מיעט עזרא לפרסם מיצירותיו. הימנעותו של עזרא מפרסום ספרים לא מנעה ממנו להמשיך ליצור ולהרכיב קורפוס עצום של שירה".
את ה'נגן של עולם המתים' העניק לי עזרא בלוויית הקדשה בה כתב: 'אנחנו כשני עמודי שיש קרובים אבל כל כך רחוקים'. נראה כי כזה הוא בדיוק היחס בין יואב עזרא לבין שיריו: מן שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. וברור לי שכל מי שמכיר את יואב עזרא (אחד המשוררים היותר אניגמאטיים שהכרתי) וקורא את שיריו, קשה יהיה לו לחבר ביניהם. עד כדי כך שנדמה כי אלה שירים בלי כותב, שירים בלי כתובת, שירים שמתהלכים על רגלי אותיותיהם בעולם ללא בעלים.
שירתו היא שירה לירית אשר פוסעת חרישית על הבהונות, אבל הבהונות הללו אינן מטופפות כלל על האדמה, הן כמו מטופפות על קצוות של
"הנגן של עולם המתים" - פוגת המוות של יואב עזרא, מנוגנת על ידי שלושת המדורים שבספר - "אלינורה הזרה", "הנגן של עולם המתים" ו"משורר גדול שירה גדולה".
אלינורה הזרה מהשער הראשון היא מן אישה בלתי קיימת. אישה שהמגע בירכיה הוא לא מגע בגוף של אישה אלא מעין מגע ברוח: 'יְרֵכֶיהָ שֶׁל הַיְקָרָה מִכֹּל מִתְחַדְּשׁוֹת לִקְרָאתִי/ הָרוּחַ נוֹגַעַתַ בָּהּ/ הִיא זוֹהֶרֶת עַל כֹּל נְגִיעָה/ אֵיבָרֶיהָ נֶעְלָמִים בְּאִטִּיּוּת שֶׁל אוֹר שׁוֹקֵעַ/ וְחוֹזְרִים/ הִיא לְעוֹלָם לֹא'
אלינורה מצליחה להזדווג עם אותו "משורר גדול שירה גדולה" מהשער האחרון, בעזרת המתווך האמצעי, הנגן המסתורי של השער השני הקרוי "הנגן של עולם המתים".
בכלל, הספר הצנום הזה (30 עמודים) עושה רושם של צנום במתכוון. ספר כיס נטול משקל, נטול בשר, נטול קיום ממשי, בדומה להילה. נדמה כי המוטו של הספר מתנגד למסה. כי הוא לא רוצה משקל, לא כוח כבידה. אלא משתוקק למשק ציפורים, לבועות פרחים צבעוניות, כלשונו של יואב, לחדרים ריקים. בקיצור - רוצה את הנגן של עולם המתים נטו.
ובשל כך הספר הזה, יותר מאשר ספר, מצטייר אצלי כמין תמונת מראה, כצל שעובר חמקמק ונזהר שלא יילכד חלילה באיזו אספקלריה לוכדת.
ספרון רוח שמסתיר איש שמסתיר ייאוש. והאיש הזה מזכיר להפליא את הדמות המשונה, שמצוירת על הכריכה פרי מכחולו של הצייר מאיר פיצ'חזדה: איש מחופש לכלה בלי חתן, עומד לבדו, מזדהר לו בתוך הינומה צהובה, ספק להבה, ספק נר נשמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
