ראשי » תרבות » ספרותגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

פרק מתוך "למה קראתם לי חופי הפלא"

מערכת החינוך שלנו: יותר מדי תלמידים בכיתה, מורים חסרי סמכות משמעתית, משכורות נמוכות להחריד והרשימה עוד ארוכה. ספרה של יהודית שמר "למה קראתם לי חופי הפלא" רואה אור בספרית מעריב ונוגע בתופעה

בסוף אותה שנה, כאשר אורית תעבור בקפדנות על כל האירועים, תהפוך בהם, תבחן, תחטט ותנער, היא לבטח תנשום נשימה שעמוקה ותדחוף בכוח את הגוש שיעלה בגרונה. המחשבה על השנה שהיתה לה וזו שהיתה יכולה להיות לה  תנקר במוחה ותעכיר את רוחה במשך זמן רב. היא תשוב ותבדוק את התהליכים שעברה, את המצבים שאליהם נקלעה, את ההחלטות שקיבלה, ותשאל את עצמה אם לא היתה אמורה להבין מהתחלה שהכול בעצם קשור, מוביל בהחלטיות לכיוון ברור, ואם מכל אלה לא מצטיירת, בסופו של דבר, תמונה של כישלון.

 השנה הנזכרת החלה עבור אורית בישיבת הפתיחה החגיגית שהתקיימה ביום שלישי בבוקר, חמישה ימים לפני תחילת שנת הלימודים. "היום צריך לדבר עם התלמידים בגובה העיניים." היה המשפט הראשון שאמרה מנהלת חטיבת הביניים, והיא אף חזרה עליו כמה פעמים כדי שיהיה ברור לכולם שזה המוטו שלה. "בתחילת המילניום השלישי המורה חדל להיות מקור הידע העיקרי לגבי התלמידים", המשיכה עם "האני מאמין החינוכי" שלה, שאותו הציגה בנאום קצר ונמלץ, משובץ במשפטים מלוטשים ונוקבים ברוב להט ואמת, כמו: "אנו המורים ניצבים היום מול קשיים עצומים שלא ידענו כמותם בעבר, קשיים הנובעים מהתפוררות הסמכות בבית הספר, כמו גם בבית, מהאלימות ההולכת וגוברת, מכניסת השיח המשפטי לבין כתלי המוסד החינוכי ועוד. כמו כן אנו סובלים מתנאים בלתי אפשריים כמעט להוראה וללמידה ומשחיקה מתגברת כתוצאה מכל אלו."

 היה זה באמת נאום גדול, ציינה אורית לעצמה, ונראה שגם המנהלת היתה שותפה לדעה זו, כי הנאום חולק לכל המורים, עמוד אחד מודפס, בטח לא יותר מחמש מאות מילה. חזק! חזק מאוד! חשבה אז אורית, אבל לאחר זמן מה  הגיעה למסקנה שיכול מאוד להיות שהיתה בין היחידים בצוות שכל כך הסכימה עם כל מילה שבו, הקשיבה לו נפעמת כולה, מנסה לזכור ולשנן כל מיני קטעים בו.

הנאום עדיין שמור אצלה, בתיקיית הקרטון החומה והמרופטת שקיבלו המורים באותו יום, יום  ההיערכות הראשון. יש בו גם פיסקה קצרה, כנראה כדי לצאת ידי חובת "המצב", על "הזמנים הקשים שבהם נתונה המדינה בשנה האחרונה", מין קטע ממלכתי כזה שמשרד החינוך חייב כנראה את כל המנהלים לכלול  ב"אני מאמין" הנ"ל בהתאם להנחיות בחוזר מנכ"ל.

חוץ מהנאום התפעלה אורית מהסדר ומהארגון ששלטו בישיבה. היה דף עם מערכת השעות האישית שלה וגם "תקנון בית הספר", שלושה דפים, ועוד דף - "בעלי תפקידים בבית הספר". ממש כל מה שמורה צריכה להתחלת השנה. אחר כך דיברה המנהלת על מבנה שנת הלימודים ועל הנושא השנתי בתחום הערכי, ולסיכום דבריה ציינה את "מדיניות הדלת הפתוחה" שלה והזמינה כל מורה לגשת אליה עם כל בעיה בכל זמן שהוא.

אורית התרשמה ממנה אז עד מאוד, מהשפה המקצועית-חינוכית שלה ובכלל מהתוכן של דבריה. כבר הרבה שנים היא חשה שהתפתחה בה חולשה לאנשים שמדברים יפה, שנשמעים חכמים, מבינים ומהוקצעים, תמיד נדמה היה לה שלא רק שהיא מדברת בשפה מאוד פשוטה, אלא חסרים לה גם השטף והארגון של הדיבור המתוחכם מהסוג הזה וגם המעוף של רעיונות נשגבים. באותה ישיבה היא בלעה בעיני עגל מורחבות את כל הדברים שהמנהלת אמרה, והרגישה שעם כל מילה היא ממש עולה מדרגה בקריירה החינוכית שלה.

ובהמשך אותו שבוע, תוך כדי ההכנות ליום הלימודים הראשון, עדיין הדהדו בראשה הדברים היקרים בשעה שישבה בבית, בכוך הקטן והחשוך שבכניסה, שהיה, למעשה, מעין התרחבות קלה של הפרוזדור. המתווך, בפרץ של יצירתיות, קרא לו אמנם "פינת אוכל", אבל היא העדיפה לשים בו את שולחן העבודה שלה, ולצורך אכילה הסתפקה בדלפק הסמלי שבתוך המטבח.

כל הניירות והדפים מתיקיית הקרטון החומה, שכבר החלה להתבלות מעט, היו מפוזרים סביב, "תוכנית הלימודים השנתית" לצד "תפקידי המחנך", "נהלי הביטחון" ו"פתגמים בענייני חינוך", שעושים טוב על הלב ושופעים הגיגים חכמים בעלי חומרים חיוביים למחשבה, ומה שחשוב מאוד: "עם הפנים לילד, שכן זו ההתחלה של החינוך". היו שם אפוא דפים על גבי דפים, עמוסים ברעיונות, בהסברים, בתקנות, בערכים, באינפורמציה שוטפת חיונית, וכמובן, גם

המקראות, כך נקראים עדיין הספרים עם קטעי הספרות שנלמדים בחטיבת הביניים.

 היא זוכרת שבדרכה היסודית קראה שוב ושוב את הסיפורים הקצרים במקראה של כיתה ז' ותהתה בינה לבין עצמה אם התמונות מבית הספר של אמנון שמוש הן לא יותר "בגובה העיניים" מהתפוחים של יהודה בורלא. זה וגם זה היו כמובן ברשימה שעליזה, רכזת הספרות ציינה כ"חובה", והוסיפה המלצה לפתוח דווקא בסיפור "בשל תפוחים", כי לדבריה, "הוא מציב דילמה מוסרית בפני התלמידים ודורש מהם לחדד את המושג 'גניבה' ולדון בהיבטים השונים של ערכים כמו יושר, אמת וגמול, תוך התמקדות בעולם הילד, העומד מול עולם המבוגרים."

האמת היא שאורית די נכבשה גם על ידי דבריה של עליזה הרכזת, שהיו מנוסחים בצורה מאוד מתורבתת וספרותית, (בדיוק כפי שהיית מצפה מרכזת ספרות בחטיבת ביניים, חשבה, ובאותו זמן את מרשה לעצמך לשאול בשובבות מה אם גם בבית היא מדברת כך אל בעלה וילדיה) אבל המפגש הקצר שהיה לה עם כיתתה ביום שישי ריפה עד מאוד את ידיה של המורה החדשה אורית. 

"בעיקרון, את יכולה להתחיל בסיפור אחר", המשיכה הרכזת ואמרה בשפה קצת יותר פשוטה, "אבל אנחנו עושות כך כבר הרבה שנים, אז למה לשנות אם זה עובד?! וגם יש דף עבודה מוכן בקלסר של ספרות, וליתר ביטחון כבר ביקשתי מחיים להכין לנו עותקים ממנו לכל הכיתות. חיים הזה, הוא נכס שחבל על הזמן."

זו היתה הישיבה הראשונה של המורות לספרות ועליזה התחילה אותה גם היא "בגובה העיניים" לפי המודל של המנהלת. המורות לספרות, ללשון ולהבעה ישבו באחת הכיתות וממקום מסתור נשלפו בזריזות "עוגת שיש ביתית" מהסופר, בקבוקי מיץ דלי קלוריות ושקית של עוגיות מזרחיות מלוחות. בזמן ששתי מורות פרסו את העוגה ומזגו את המיץ, הוציאה עליזה את חוזר המנכ"ל, התנצלה שהמנהלת הורתה לה לקרוא ממנו קטע ממכתב למורים לספרות ומיד קראה במהירות רבה, כמו לצאת ידי חובה משהו דומה ל"יצירת הספרות הטובה איננה רק אובייקט אמנותי-אסתטי המעדן את הנפש ומרומם אותה, אלא גם דרך התמודדות ייחודית וחשובה עם פגעי המציאות ועם חולייה", וכן הלאה.

 אחר כך הציגה עליזה את המורות בפני הצוות ואמרה כמה מילים "שנונות" על כל אחת, כמו גיל, מצב משפחתי ומשהו מאפיין מבחינה מקצועית. במשך הזמן הבינה אורית שזה היה מעין טקס קבוע בכל תחילת שנה שהיה אמור "לשבור את הקרח". אודותיה אמרה עליזה משהו כמו: "אורית פרץ, בת שלושים וארבע, שהגיעה אלינו מהדרום עם ותק של שמונה שנים ועם תקווה שנמצא לה בעל. אז קדימה, בנות, יש לנו מטלה נוספת השנה, ושיהיה לך בהצלחה אורית." כולן צחקקו ומישהי פלטה "דווקא עם דבי אפשר להגיד שהצלחנו בסופו של דבר לא רע."

 

"דבי היא מורה לאנגלית", הסבירה עליזה לשתי המורות החדשות. 'רווקה בת ארבעים שאומרת שהיא בת שלושים וחמש ונראית בת ארבעים ושמונה אולי. היא הגיעה ארצה לפני שלוש שנים לחפש בעל ונחתה ישר אצלנו."

"ואנחנו מה זה השתדלנו לעזור לה", אמרה עוד טובת לב אחת ומיהרה להבטיח: "כמו שנעזור לך." ואורית הסמיקה והסתירה את כעסה מאחורי חיוך אווילי. ואם כי בעשר השנים האחרונות נראה שכל העולם ואשתו להוטים למצוא לה בעל, היא חשבה שזה די בוטה מצדה של עליזה להניח כך את הדברים, חשופים, בין צלחת העוגיות למיץ, כבר במפגש הראשון, שאמור להיות בעל אופי מקצועי וענייני, כשעדיין לא ידעה אפילו את שמות כל חברות הצוות. (ועליזה עצמה, מצד שני, לא ידעה הרבה על אורית, אבל הניחוש שלה היה טוב מדי.)

אף כי לא אמרה דבר, ייתכן שמשהו מאי שביעות הרצון השתקף בכל זאת בעיניה, כי עליזה מיד ניסתה לרכך מעט את המכה והוסיפה: "כמו שאת רואה, כיף לנו ביחד במקום הזה כבר הרבה שנים. בכלל, אני תמיד אומרת שבית הספר הוא מקום נפלא כשאין בו תלמידים. נכון בנות? אנחנו גם מאוד פתוחות בצוות. אני מאמינה שהפתיחות עוזרת ליחסי עבודה תקינים. אני כבר בת חמישים, כך שאין לי זמן לבזבז על שטויות.

את מעט הזמן הפנוי שיש לי אני מוציאה על דיאטה." ושוב, כאילו על פי אות מוסכם, צחקקו כולן על מה שנראה כמו בדיחה קבועה שלהן. הדיאטה. או אולי הגיל. ובכלל, כל דבר שאמרו היה כאילו רמז או המשך לדברים שנאמרו כבר קודם, אבל למרות הכול, סיכמה אורית בלבה, היא תכף הרגישה "בבית" איתן. הן נראו מוכרות וקרובות כאלה, כמו צוותי מורות לספרות בחדרי מורים אחרים. כמו כן שמחה לציין לעצמה שעליזה נראית הרבה יותר מבוגרת מחמישים, והמחשבה הזאת נראתה לה כבר עונש מתאים בשבילה.

אחר כך חדלה הישיבה להיות "בגובה העיניים" וירדה משם למטה, אל הנחיות והוראות לגבי תוכנית הלימודים, ואז נמוך מעט יותר אל חלוקת דפי עבודה, עד שהגיעה לתחתית ממש, שבה הוטל על כל מורה לחבר שלושה מבחנים לסמסטר הראשון, "שכל אחד יהיה בשני נוסחים, כמובן, או כמו שאנו קוראים להם טור א' וטור ב', עם נוסח שלישי ללקויי הלמידה, בצירוף דף תשובות מפורט ובלי הרבה שאלות סגורות. המנהלת לא אוהבת שאלות סגורות בספרות. היא רוצה שאלות פתוחות. 'שהתלמידים יכתבו קצת', היא אומרת. 'לא יזיק להם. ושהמורות תעבודנה קצת על הבדיקה ועל התיקון, גם להן לא יזיק.' כך שאנחנו נעבוד קשה השנה."

יהודית שמר, למה קראתם לי חופי הפלא, ספרית מעריב, 436 עמודים

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...