הבשורה על פי דונובן: חלק רביעי
אחרי שכבר הספיק ליסוע לצידו השני של העולם במסע רוחני, שנות ה-60 המאוחרות מושכות את דונובן למעמקים, בחיפושו אחר היבשת האבודה אטלנטיס. גיל מטוס צולל ביחד איתו, ויחדיו הם מנסים למצוא קצת אושר
"Happiness runs in a circular motion Thought is like a little boat upon the sea. Everybody is a part of everything anyway; you can have everything if you let yourself be."
אחת מהגרסאות הטובות לשיר הוקלטה תחת השם "Pebble and the Man" באלבום "Donovan in Concert" - הופעה חייה בקליפורניה משנת 1967 שראתה אור שנה לאחר מכן, כששב מהודו. זהו אלבום ההופעה הרשמי הראשון של דונובן והוא כולל כמה
באותה הופעה הוא שר את "There Is a Mountain" (שיצא כסינגל בלבד), שיר ג'אזי עם טעם קריבי ונגיעות חליל של הרלוד מקניר (Harold McNair), מעין גרסה פסיכדלית של חוכמת זן עתיקה שמועברת דרך הקואן:"First there is a mountain, then there is no mountain, then there is".
הריף המרכזי והקליט של השיר הפך להיות קישוט נאה לג'אמים ארוכים. זה התחיל בגרייטפול דד שהשתעשעו איתו במספר תיבות בשירם "Alligator" והמשיך עם ה- Allman Brothers Band ששילבו אותו ב- "Mountain Jam".

במאי 1968 נכנס דונובן לאולפן להקליט את אלבומו השביעי, שזה לשם שובר השיניים: "Barabajagal". המפיק מיקי מוסט התלהב מהשיר שנבחר להיות שיר הנושא והציע לדונובן להקליט לו גרסה רוקיסטית. ההרכב שנבחר ללוות אותו היה The Jeff Beck Group שכלל את ג'ף בק, רוני ווד, רוד סטיוארט, ניקי הופקינס ודני תומפסון.
בסופו של דבר, אחרי ג'אמים ארוכים, נכנסו לאלבום שני שירים בליווים של ג'ף בק וחבריו: שיר הנושא ו- "Trudi". שאר השירים הופיעו כבונוס בגרסה מאוחרת יותר של האלבום.
לאחר ההכרזה: "Hail Atlantis!" השיר מתרומם, הלהקה מצטרפת והחגיגה מתחילה. השורה: “Way down below the ocean where I wanna be she may be," שחוזרת שוב ושוב עד לסופו היא המנטרה של דונובן: אולי עמוק במצולות שוכנת האהבה ואולי האהבה אמיתית תגיע רק כשתימצא אטלנטיס.
הלחן הפשוט שמורכב מארבעה אקורדים בלבד, העיבוד, המבנה והסאונד לא משאירים מקום לספקות. אי אפשר שלא לשמוע את הביטלס מתוכו, כאילו יכל להיות חלק טבעי מ- "Abbey Road", מתחת לפני המים ליד גינת התמנונים. ולכן לא מפתיע שבמשך זמן רב רווחה השמועה שפול מקרת'ני תרם את קולות הרקע לשיר.
חגיגות השיר מסמלות את פרידתו של דונובן משנות השישים ומסכמות יותר מחצי עשור של יצירה. הוא סיפר שגם אם אטלנטיס לא הייתה קיימת הדמיון האנושי היה חייב להמציא אותה ושנות השישים המיתיות הן במידה מסוימת כמו אטלנטיס האגדית. גם הן אבדו, אך עדיין ממשיכות לסקרן את דמיונם של אלה שלא חוו אותן ומהדהדות החוצה בכל הזדמנות.








נא להמתין לטעינת התגובות








