הכל נשאר במשפחה, חביבי
דניאל מנדלמן, הבן של "זה עם השפם" מהכל עובר חביבי, נסע עד לוס אנג'לס כדי להיות קלידן רגאיי עסוק ולגלות שאפילו זיגי מארלי, הבן של, רוצה לעבוד אתו. בין לבין הוא יצא למסע הופעות באפריקה ("חזרתי כושי"), פגש את פול סיימון באולפן ("הייתי רגוע לחלוטין") ואפילו גידל שפם
אבל מנדלמן, מוזיקאי עסוק שמגשים במרץ את החלום האמריקני, לא התחיל כצינור. הוא התחיל כילד טוב שכונת אפקה, שגדל בבית חם ומסודר עם שני אחים צעירים, יונתן ורועי, אימא בשם נעמי, כיום מעצבת אופנה ברוח הקבלה, ואבא בשם עמי, המוכר יותר לציבור הרחב כ"זה עם השפם" מלהקת הכל עובר חביבי. ילד גבוה, שהתיישב בגיל ארבע ליד הפסנתר, ומאז לא קם.
בגיל שבע התקבל לבית הספר לאמנויות, ולמד במגמת המוזיקה, עם אבישי כהן והמורה אילן סאלם. משם המשיך ל"עירוני ד'", בית ספר עיוני רגיל, כדי שיהיה לו זמן ללכת לצופים, ולאחר שירות בלהקה צבאית למד גם שנה אחת בבית הספר רימון. בבית שמע בעיקר מוזיקה קלאסית, ג'ז ומוזיקה ישראלית, ועל הכל עובר חביבי יש לו רק דברים טובים להגיד. "למדתי מלא מ'חביבי', בעיקר על הרמוניות ומהלכים. אני בטוח שזה השפיע עליי איפשהו", הוא אומר.
ואיך השפיע עליך כל עניין השפם?
"על זה יש לי רק דבר אחד להגיד", הוא מחייך. "לסבא שלי היה שפם, לאבא שלי יש שפם, וגם לי יש שפם. ביחד אנחנו נראים כמו קבוצה של מתאבקים רומנים. הפעמים היחידות שאני מגלח אותו זה כשאני טס מחוץ לארצות הברית. קלטתי שעם השפם אני מתאים להם לאיזה פרופיל, וישר רוצים להוריד לי את הבגדים".
את השיחה הזאת אנחנו מקיימים בטלפון. רק אתמול חזר ללוס אנג'לס לאחר ביקור מולדת בן עשרה ימים. "די, לא יכולתי יותר. הייתי אמור לבוא בקיץ, אבל כבר התפרקתי מגעגועים, לא הייתי שנה וחצי, ופתאום נוצרה אפשרות, שלפתי כל מני תכניות מגירה ומחליפים ופשוט חתכתי מהרגע להרגע. כשאתה עובד אתה לא יכול לנסוע, וכשאתה לא עובד אתה צריך לייצר עבודה, אז אתה גם לא יכול לנסוע. איזה קטע", הוא עוצר רגע את שטף הדיבור וצוחק.
"עשיתי עכשיו קפה שחור לך ולי, ופתאום אני קולט שאף אחד לא יושב לידי". מנדלמן גר בלב לבה של הוליווד מול הסניף המרכזי של המשטרה עם חברתו זה ארבעה חודשים, יהודייה בשם נטאשה. "את שומעת את הסירנות? " הוא שואל, "יש לי פה דירה לבד, ככה שאף אחד לא מזיין לי את השכל, חוץ מבוריס, בעל הבית, אבל אני חייב לעוף מפה. אני לא יכול יותר. אני צריך טבע".
טבע? מאיפה הבאת את זה בכלל? גדלת בתל אביב.
"תשמעי, קליפורניה היא מקום מדהים, ומדי פעם יוצא לי לנסוע לכל מני הקלטות אצל אנשים שיודעים איך לחיות. יש לי מן אולפן-בית שנמצא איזה שעה מפה, ליד סאן דייגו, ויש זמר אחד, הוא די מפורסם, קראים לו ג'ייסון מארז, שקנה בית באמצע מטע אבוקדו, בהרים. יש שם בית מדיטציה. אני הולך לשם לפעמים גם סתם כדי להירגע. הקלטתי שם, לא מזמן, וחברה שלי באה אתי, ועשינו מסיבה עם הולה-הופים לצלילי מייקל ג' קסון. יש אנשים שיודעים איך לחיות על אמת".
מנדלמן הוא ערבוב ישראלי אמיתי, סיפור אהבה בין תימן לפולין, ואפשר להתבלבל ולטעות בו כבחור שחור לכל דבר. הוא גבוה וכהה, מסתובב עם שתי שרשרות גדולות על צווארו, בעל שפתיים גדולות ועבות, אנרגיה של שיא המסיבה, וביטחון עצמי שעושה גלים טראנס אטלנטיים. לא מפתיע שכשסצנת הרגאיי של לוס אנג'לס גילתה אותו היא תפסה בשתי ידיים, ואפילו ניסתה לחטוף אותו
מיום שהתגלה הספיק לנגן עם המוזיקאים זיגי מארלי, איק אה מאוס, פיטר הימלמן, מירנדה קוסגרוב, מיקי דרד, סאנטה דייויס, ועוד רבים אחרים. היו גם המון "כמעטים" בדרך, כמו לאחרונה, כשכמעט הצטרף לסיבוב ההופעות של ליאונרד כהן, אבל כמו שהוא חוזר ואומר, כמעט לא נחשב.
"איך הגעתי למקום שאני נמצא בו? אלוהים, גורל, תקראי לזה איך שאת רוצה. אתה זורק את הז'יטון על השולחן, ופשוט זורם. אין לי הסבר. אנשים אומרים שצריך אסטרטגיה. אני מסכים, אבל יודע שניסיונות לשלוט בחיים שלי לא הובילו לשום מקום. עבדתי עם קואוצ' ר, כל דקה הייתה מדודה, ולא הגעתי לאן שרציתי. מדי פעם צריך לשחרר ולזרום עם החיים". בכל זאת, הוא מציב לעצמו מטרות ברורות מאוד, מטרות מהסוג שרובנו קוראים להן חלומות בהקיץ. לשנה הקרובה למשל הוא מתכנן שני דברים. "לקנות בית, ולהכניס שיר למצעד הטופ 40".
אתה מנגן היום גם עם זיגי מארלי, נסיך הרגאיי, וגם עם מירנדה קוסגרוב, כוכבת ילדים בת 15 שזכתה עכשיו ב-Choice Award Kids . שני דברים שאין ביניהם שום קשר. בין כל כך הרבה אנשים וסגנונות, איזו מוזיקה היא המוזיקה שלך?
"הכול. כבר אין לי סצנה. אני עכשיו רוצה לעשות כסף, וכל הסצנות הן הסצנה שלי. למדתי שלהיות אמן שנלחם ומדבר שיט על כל הפופ זה נחמד לאיזשהו גיל, אבל איבדתי את הרומנטיקה שבזה".
אחת לחודש הוא מופיע עם הרכב מקורי בשם "מגלהפאפא", וגם כשאני מבקשת ממנו הגדרה מוזיקלית להרכב אני נתקלת בחומה בצורה. "מה שחשוב זה שב' מגלהפאפא' אני הבוס. אני הבוס, ואני עושה מה שבזין שלי. תביני, זה לא משנה מה ועם מי אתה מנגן. כשהמוזיקה נהיית החיים שלך, אתה רוצה לקבוע את הכללים. אני למשל אוכל כשר, ונמאס לי כבר שבטורים אוכלים רק לובסטרים כל היום. אני רוצה להחליט מה אני אוכל, ואם לטור יהיה מותר להביא ילדים, ואם תהיה מדריכת יוגה".
אז אתה לא רוצה לספר לי מה הסגנון המוזיקלי שלך?
"אם את מתעקשת, אז את יכולה להגיד ש' מגלהפאפא' זה רגאיי קריבי אפרוביט אינסטרומנטלי עם נגיעות דאב ומזרח-תיכוני, אבל הקטע האמנותי נסגר בדבר אחד. להיות צינור".
כשהיה בארץ בחופשה לפני כשנתיים למד שיעור אצל פסנתרן הג'ז אבי אדריאן מירושלים. אדריאן כתב לו שני משפטים במחברת, ולדבריו הם שינו לו את כל החשיבה: (1) דע את כל הסולמות, האפשרויות וההרמוניות; (2) תרגם את תחושות הגוף.
מה זה אומר?
"זה הצינור, וזאת באמת התורה כולה על רגל אחת. להתנתק. לנגן מול קהל, להתעורר פתאום ולגלות שניגנת דברים שלא ידעת שקיימים אצלך במוח. מאז אני משתדל לעשות את זה בכל פעם שאני מנגן".
אף שמנדלמן ניסה מאוד, בשוק המוזיקה הישראלי הוא לא הצליח למצוא את מקומו. "זה היה קטן מאוד באגו, וכל האגו הזה יכול פשוט לשתק אותך. אף פעם לא הרגשתי שבאמת הלך לי. התפרנסתי ממוזיקה, עברתי אצל אמנים, כתבתי לערוץ הופ קטנטנים, בחנתי ל"כוכב נולד", ולסוף נהייתי עסקן כזה. אני זוכר שהייתי עם אתי אנקרי ב"פורום" בבאר שבע, וחזרנו הביתה, ומי שעשה הכי הרבה כסף היה הנהג. אמרתי - פאק איט, מה ההיגיון בזה?"
האירוע המכונן, הרגע הקטן שהצית את הניצוץ, לא איחר לבוא. בקיץ 2005 הדליק מנדלמן את הטלוויזיה, וכמו רבים אחרים צפה במופע הרוק הענקי "לייב 8", שהתקיים בו בזמן בשמונה בימות ברחבי העולם.
"את זוכרת את הקונצרט הזה? " הוא שואל בהתרגשות. "ראיתי את זה, וזה פשוט חיסל אותי, וישר אמרתי - אני חייב לנסות להשתתף בזה. אמרתי - לא אכפת לי עם מי אני מנגן, רק תנו לי לעלות על טור בס, לקבל מציצה, לעמוד על במה גדולה ולהרגיש את הסאב. הרוקנ'רול ריגש אותי. לאו דווקא הרוקנ'רול כמוזיקה, אלא כאווירה. ראיתי את הפרצופים בשורה הראשונה ואת הבמות הענקיות האלה. ואמרתי - אני לא רוצה לחיות ולמות בארץ בלי להשתתף במשהו כזה. וזהו זה".
מנדלמן סיים את כל ההתקשרויות המקצועיות שלו, מכר את הציוד, עזב את הדירה ועלה למטוס ללוס אנג'לס, שם גר חברו הטוב מאז כיתה ה' דורי לייבל, שגם עליו נכתב כאן לא מזמן. לייבל, שעושה גם הוא חיל בסצנת המוזיקה של לוס אנג'לס, וניגן בין היתר עם ג' סי מקארטני ואנריקה איגלסיאס, חיכה לו בזרועות פתוחות.
"הייתי אצל דורי איזה חודשיים. הוא תפר אותי פה מראש, לפני שידעתי איפה אני בכלל. נחתי ב-19:00 בערב, ולמחרת הוא כבר סידר לי אודישן לאיזו זמרת גדולה. משדה התעופה נסענו ישר ל"גיטאר סנטר". שלפתי מזומנים באלפים והתחלתי לקנות. קניתי את הנשקים שלי. אחרי זה נשארנו ערים כל הלילה כדי ללמוד את הקלידים החדשים, וכשאני קרסתי דורי המשיך. מהאודישן ההוא לא יצא לי בסוף שום דבר, אבל, את יודעת, אולי עוד יצא".
בכל זאת, ההתאקלמות הייתה קשה, ומנדלמן הגיע לסף שבירה. "סבלתי מאוד. לא היה לי פה כלום. לא השארתי שום דבר בארץ, סגרתי את כל הבסטה ולא היה לאן לחזור. ניסיתי להתחבר למה שקורה בהוליווד, לכל הפופ, ניסיתי להתאקלם, לדבר בצורה הזאת, להתלבש בצורה הזאת, והרגשתי לא טוב עם זה".
אחרי חצי שנה מתישה חזר לארץ, אבל גם כאן כבר לא מצא את מקומו. "בארץ היה סיוט בלתי אפשרי. אבא שלי עזב את הבית, מלחמת לבנון התחילה, ומצאתי את עצמי תקוע שלושה חודשים בתל אביב, בקיץ, עם כל החיפאים, סובל, סובל, סובל. לא יודע מי אני, לא יודע לאן אני הולך. למרות הקושי, ואולי משום שגם הבית שגדל בו בדיוק התפרק, ארז שוב מזוודה וחזר ללוס אנג'לס. "תמיד קשה לחזור לפה, אבל בפעם ההיא חשבתי בכלל לעבור לגור בנאשוויל, חשבתי שאולי שם ילך לי יותר בקלות.
הוא כבר כמעט קנה כרטיס טיסה לכיוון אחד. התכנית הייתה לישון במוטל זול עד שדברים יתחילו להתגלגל, אבל בשבוע הראשון לשובו היו לו שני אודישנים: הראשון לסיבוב הופעות עם הזמרת אבריל לאבין, והשני ללהקת רגאיי. "זאת הייתה מודעה שמצאתי באינטרנט, וחשבתי שזה סתם שטויות. היה כתוב ככה:' לאמן רגאיי בין-לאומי שיוצא לאפריקה לחודשיים וחצי דרוש קלידן'.
אמרתי לגבי, חבר שלי שהיה אתי, שאם הם מקבלים אותי, אז הם חבורה של מטומטמים כי אין לי מושג בשיט ברגאיי. הלכתי לאודישן הזה, ושם התחיל הטירוף. רגע לפני שנכנס לאודישן פגש מחוץ לבניין את המפיק, וזה סיפר לו על הקלידנית הנוספת בלהקה. בחורה חצי כושית וחצי סינית. "ישר אמרתי, מה זה הדבר הזה? אני חייב את זה! " מנדלמן השיג את העבודה, ומאוחר יותר גם את הבחורה. הם היו זוג במשך שנה וחצי.
"אפריקה זה הארדקור. אתה מזמין ביצה קשה, ואחרי שעה וחצי אתה מקבל איזה אורז עם איזה בשר טחון שאתה בכלל לא יודע מאיזה חיה זה, ואז, ואללה, תאכל או לא תאכל? כי מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שתוכל לאכול? זה היה טור אלים, עם המון שחיתות ובלגנים. פגשתי את המלך פלה קוטי, האבא של האפרו-ביט, האיש שג'יימס בראון היה מושפע ממנו, ונחקרתי במשטרה, והייתי בבית חולים עם מלריה, ושוטרים ירו עלינו שני רימוני גז מדמיע על הבמה, ושדדו אותי.
"את חצי מהכסף השארתי בניגריה, אבל בסופו של דבר היה אדיר. זה שינה את החיים שלי, ואז באמת חשבתי שמצאתי את עצמי, שהלבנים של הפופ של הוליווד זה ליקוק. זה צביעות. היום אני כבר מבין שבסופו של דבר זה אצלך בלב, חוסר השייכות, חוסר ההתאמה".
הקהילה הכושית אימצה אותו לתוכה בחיבוק חזק. "נורא נהניתי מהסמים, מהקהל הבוגר, מהמסר, ובעיקר מזה שהקהל מחייך. הרגשתי מאוד נח שם, והמתופף של הלהקה הזאת, הר אדם עם שלשלאות וגורמטים, שהוא המפיק של סיזלה, וענק בתחום, עזר לי המון. מיד, מהשבוע הראשון אחרי שחזרתי, כבר התפרנסתי מרגאיי".
שינית את איך שאתה נראה כדי להיות חלק מעולם הרגאיי? שינית את ההתנהגות?
"כן, חזרתי כושי, אבל זה נעשה לא במודע. זאת תרבות שאתה מושפע ממנה, אז אתה מאמץ דברים. מה שבעיקר השתנה זה שמצאתי את עצמי חוזר מאפריקה עם בחורה, עם כסף לשכור דירה במקום טוב, וכל מה שרציתי זה לחיות את החיים האמריקניים, לעבוד, לחזור הביתה, לראות טלוויזיה, ולהיות עם חברה שלי. היה ממש כיף להיות על הרגליים".
המתופף של הלהקה שהוא ניגן אתה באפריקה ייצר עבורו את הקשר עם זיגי מארלי. כמה חודשים מאוחר יותר הצטרף להקלטת תקליט ילדים בשם "B IS FOR BOB", אשר יצא בסוף יוני הקרוב, והופק בעבור חברת התקליטים יוניברסל. בתקליט השתמש זיגי מארלי בסלילי ההקלטה המקוריים של אביו, והוא ונגנים נוספים עיבדו אותם מחדש לגרסאות ילדותיות של שירי הרגאיי הקאנוניים. "התייחסנו לזה מאוד בעדינות. איך אתה יכול להכניס דברים ב'רדמפשן סונג?'"
כשהגיע לראשונה לאולפן ההקלטות לא ידע שמצפים ממנו להקליט. "בכלל חשבתי שאני הולך למיקסים, והיום ההוא באולפן היה שיעור לחיים. נכנסתי וראיתי את זיגי וכל הלהקה יושבים ומדברים, צוחקים, רגועים. אמרתי שלום, ומה עניינים, ופתאום אני קולט שבחדר השני יושב ומנגן המתופף סאנטה דייויס, שהקליט שני אלבומים לבוב מארלי. הבן אדם הוא אגדה.
"פתאום זיגי אומר לי - בא לך להעלות קלידים על הטראק? ואני ממש נלחצתי, אני מנגן רגאיי רק חצי שנה, כמו בחור לבן, וממש לא כמו אחד שגדל בג'מאייקה. את הקלידים מקליטים בקונטרול, ליד כולם, ובתוך שנייה הרגשתי שתי שלוליות מתחת לבית שחי. נהייתי מאה מעלות צלזיוס, וזיגי אומר לי - יאללה, סע. התחלתי, והייתה לי בעיית תודעה רצינית. ניסיתי לנגן, ורק חשבתי - מה זיגי חושב? מה סאנטה דייויס, המתופף הכי מדהים שיש, מה הוא חושב עליי? ואתה גם לא רוצה לפדח את האנשים שהביאו אותך, מה הם חושבים? התעסקתי בהכול חוץ מבמה שאני מנגן. תראי איזה ילד דביל".
למה אתה ביקורתי כל כך כלפי עצמך? זה נשמע לי טבעי מאוד.
"אתה צריך להיות צינור. לא משנה מה טבעי לך. אם טבעי לך להיות יהודי נירוטי ולחשוב על כל מה שמסביב, זה לא ייקח אותך קדימה. קיבלתי שלושה טייקים, וזה היה נדיב מאוד מצדם. חשבתי על זה הרבה, והתייסרתי מזה לגמרי.
לפני כחודשיים הייתה לו הזדמנות לעשות תיקון. "קיבלתי פתאום טלפון מזיגי - מה אתה עושה? אתה יכול לקפוץ לאולפן? " מנדלמן קפץ. באולפן עבד זיגי מארלי על דואט עם הזמר פול סיימון, בהפקתו של דון וואס, שהפיק בעבר תקליטים לבוב דילן ולרולינג סטונס. "ההקלטה הזאת הייתה סוג של סגירת מעגל מבחינתי. הפעם הגעתי לסטודיו, ואפילו שהיו אתי עוד חמישה אנשים בתוך הקונטרול, חיברתי את הקלידים שלי, ניגנתי, והייתי רגוע לחלוטין. סיימתי בטייק שני, והייתי בבית אחרי חמישים דקות. "לא הזעתי, הוא מוסיף בגאווה. "הייתי צינור".
נא להמתין לטעינת התגובות
