ספר הילדים נכתב בזכות נסיעה
האחיות אביה ודריה, גיבורות "הסוד שלי" חוזרות בסיפור חדש, בו הן מתמודדות עם נסיעת ההורים לחו"ל בלעדיהן. מאירה פירון, מחברת הספר, מספרת כיצד הוא נולד ונותנת את השורות הראשונות מהביוגרפיה על אישה אמיצה שאולי פעם תיכתב
הקסם של אביה ודריה צילום: כריכת הספר
הספר הראשון שקראתי, עד כמה שזכור לי היה The Cat In The Hat (ובעברית: חתול תעלול), של ד"ר סוס. את הספר קנו לי הורי באנגלית ואהבתי מאוד את העלילות של שני האחים המרדנים. אהבתי את השובבות, את ההתנהגות האסורה ואת העובדה שהם הפילו את האשמה על החתול הדמיוני".
והאחרון?
"זה קל... הספר האחרון שקראתי, באיחור רב ובהנאה גדולה, היה יער נורווגי של הרוקי מורקמי. סיימתי אותו ממש עכשיו בחופשת פסח. סיפורי אהבה גדולים כובשים אותי. ספר הנוער האחרון שקראתי היה: Broken Soup של ג'ני ולנטיין. ספר מרגש ונוגע ללב שגם החלטתי לתרגם".
עם איזו דמות ספרותית היית רוצה להיפגש?
"קשה לבחור, אבל אם צריך דמות אחת נדמה לי שהייתי רוצה לפגוש את אנה מאנה קרנינה של טולסטוי. התאהבתי בה לגמרי בקריאת הספר, למרות הביקורת שהיתה לי כלפי הבחירות הקשות שלה. ואולי דווקא בגלל הביקורת הזאת, הייתי רוצה להיפגש איתה ולשאול אותה איך היא היתה מסוגלת. היא דמות מרתקת בעיני, כולה בשר ודם, וגם גדולה מהחיים, ולכן אני מאמינה שפגישה כזאת יכולה להיות עונג צרוף. מספרי הנוער הייתי שמחה להיפגש עם אנסטסיה של לויס לורי – נערה יצירתית, עצמאית ובעלת עולם פנימי עמוק".
מה היה מקור ההשראה לספר?
"את הספר "הקסם של אביה ודריה" כתבתי בעקבות נסיעה שלי ושל בעלי לחו"ל. הבנות שלי לא התלהבו מהעובדה שמשאירים אותן לבד בבית ואז (לאחר עצה טובה מאוד שקיבלתי) החלטתי להכניס אותן לעניין – להפוך אותן למעורבות. הנסיעה היתה לרגל יום הולדתו של בעלי, אז הצעתי להן להפתיע אותו עם מתנה שהן יחביאו במזוודה. שאר הפרטים אינם לקוחים מן המציאות כמובן, אבל ההשראה משם. ואני מוכרחה להודות שהבנות שלי והחיים שלי משמשים השראה לדברים רבים שאני עושה, כולל בחירת ספרים לתרגום".
באיזה רגע הבנת שהספר אכן קורם עור וגידים?
"ברגע שקיבלתי את העצה לגבי הילדות הבנתי שיש לי סיפור. מאחר שכבר קודם נולד ספר באופן דומה ("הסוד שלי"), ידעתי שגם הספר הזה אכן קורם עור וגידים".
מאירה פירון. החיים משמשים השראה צילום: יח''צ
"אני מזדהה מאוד עם אביה כי היא האחות הקטנה. גם אני הייתי אחות קטנה שיש לה אחות גדולה וחכמה שיודעת הכול הכי טוב...".
האם היו לך שותפים/יועצים בתהליך הכתיבה?
"נורית זרחי ערכה את הספר והעבודה אתה היתה מתנה משמיים. נורית, עבורי, היא מקור להשראה ולשחרור המחשבה מכבלים. היא פשוט נפש שמשוטטת בחופשיות בעולם הספרות והילדים, מבינה את הספרות כמו סופרת ואת הילדים כמו ילדה. פניתי אליה כשכתבתי את הספר הראשון והיא קיבלה אותי בזרועות פתוחות ובנדיבות ודחפה אותי להשלים את המשימה כהלכה ולאחר מכן האיצה בי לעבור לסיפור הבא".
למי היית שמחה להעניק את הספר עם הקדשה אישית?
"הענקתי אותו עם הקדשה לאמא שלי, שאוהבת אותי ואת הילדות שלי ללא תנאי, ובדיוק כמו בסיפור שומרת עליהן כשאני נוסעת ונכנעת לכל הגחמות שלהן בעליצות ילדותית מעוררת התפעלות".
על מי היית רוצה לכתוב ביוגרפיה?
"למען האמת, רציתי פעם לכתוב על החיים של אשה שהיא לא דמות ציבורית ולא דמות מוכרת. רציתי לכתוב את הביוגרפיה של סבתא שלי שעלתה מרוסיה לבד, כנערה, ולאחר מכן כל בני משפחתה נספו בשואה. לפני כמה ימים אמא שלי סיפרה לי שסבתא שלי תפרה לעצמה את שמלת הכלה שלה. איכשהו העובדה הזאת הממה אותי, אולי בגלל שחשבתי שאני מכירה אותה כל-כך טוב ובכלל לא ידעתי שהיא יודעת לתפור.
"היא הגיעה לכאן לבד, פירנסה את עצמה בכוחות עצמה ואפילו תפרה לעצמה. כמה יצירתיות וצניעות
ועצמאות נדרשות לבחורה צעירה כדי לתפור לעצמה שמלת כלולות! אפשר היה לחשוב שזאת עובדה בדויה שסופר המציא – כל-כך פיוטי וסמלי ועצוב ואופטימי.
"שמעתי ממנה סיפורים רבים ומעניינים על חייה ותמיד תכננתי להקליט אותה, כי היא תיארה הכול בעוצמה רגשית, בדמעות ובצחוק, והיא נשמעה לי כמו דמות בספר של דוסטוייבסקי. אבל דחיתי את זה ודחיתי את זה עד שהיה מאוחר מדי. לפני שנה בדיוק היא נפטרה. היא היתה אשה אמיצה מאוד. אמא שלי קיבלה את האומץ שלה ממנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
