הסופר ניקולו אמניטי: איטליה מתפרקת
שנה בטוסקנה? חופשה ברומא? הצחקתם את ניקולו אמניטי. באיטליה שהוא מכיר אין שום רומנטיקה, אלא עוני ואבטלה וגזענות ומצוקה וראש ממשלה אגרסיבי שמטמטם את הדור הצעיר ושכבה בורגנית משעממת עד מוות. הפתרון: ספרות בוטה ובועטת
"אבל העבודה עם הדגים היא מאוד אינטנסיבית, ויומיומית", הוא מסביר בשיחת טלפון מרומא. "כשהתחלתי לנסוע הרבה בעולם בגלל התרגומים לספרים שלי, לא יכולתי יותר לטפל בהם כמו שצריך. הייתי חייב לרוקן את האקווריומים. זה היה קשה וכואב, אבל לא הייתה לי ברירה".
למה מלכתחילה בחרת בג'וב המוזר הזה?
"לא יודע, אני פשוט מאוד אוהב דגים. אתה נכנס לחנות חיות וקונה דגים בכל מיני צבעים ומכל מיני מקומות בעולם, ברזיל, אפריקה, אסיה, ואז אתה שם אותם ביחד והם מתחילים לחיות זה עם זה בצורה מאוד משונה, ובמהלך החיים המשותפים הם משתנים. זה משהו שתמיד עניין אותי - איך הסביבה משנה יצורים חיים".
כמו סוג של מחקר, שנכון גם לגבי בני אדם.
"בדיוק. אותו אדם בסביבה שונה וסיטואציה שונה יהיה אדם שונה, כמו הדגים".
ב"כמצוות האל", הרומן האחרון עד כה של אמניטי וספרו השני שרואה אור בעברית (זמורה-ביתן), גם כשהגיבורים משתנים בהתאם לנסיבות, הם נשארים קשים, חבוטים ודחויים. כי איטליה של אמניטי היא לא רומנטית ולא פוטוגנית. היא ארץ של פרברים עניים מלאים בתסכול וייאוש, של גזענות, אבטלה ופערים כלכליים, של קניונים מכוערים מלאים בבני נוער רקובים, של אלכוהוליזם וסמים קלים וקשים, של ג'אנק פוד וגראפה זולה ושל טלוויזיה נחותה שמטמטמת את המוח.
"אנשים חושבים על איטליה ומדמיינים את הקולוסאום, את טוסקנה, מקום יפה עם גברים חתיכים", הוא אומר, "אבל איטליה היא משהו אחר. יש פה הרבה אנשים שהחיים קשים להם, יש המון בעיות כלכליות וחברתיות שבסרטים וסדרות טלוויזיה וספרים
ובאיטליה האמיתית רינו זנה, מובטל נאצי, אלכוהוליסט, אב חד הורי בן 30 וקצת, שולח את קריסטיאנו, בנו בן ה-13 והיחיד בכיתה ללא טלפון סלולרי, לירות בכלב שנובח בגלל שהרס לו את הסוטול. הוא ושני חבריו הנידחים, האחד רפה שכל, האחר מפורר בגלל מות בתו, מחליטים שהגיע הזמן להפוך את חייהם על פיהם.
התוכנית פשוטה: לשדוד כספומט, אבל המכה משתבשת באופן האלים ביותר, תוך הסתעפות לתת עלילות, כל אחד קיצונית מהאחרת, נוראית מסוגה, המתוארת בגרפיות עד כדי בחילה. וגם אם מסתמן רגע מופרך, בעיקר של צירופי מקרים, אמניטי ימצא את הטריק לגרום לקורא להשעות את האי אמון. הבן אדם יודע לכתוב.
קל לכאורה לשנוא או להיגעל מהדמויות, אבל ככל שנוקפים העמודים מתגלה עד כמה הרע בהם מעורבב בטוב. "זה חלק מהעניין", אומר אמניטי. "בכל אחד מאיתנו יש גם צדדים אפלים, רעים, וגם באדם כאילו רע יש דברים יפים. מה יוצא מאיתנו, הרע או הטוב, תלוי בזמן, במקום במצב. אני לא אוהב שלדמות יש רק צבע אחד ואני רוצה שלקורא לא תהיה דעה קבועה: שרגע אחד יאמר, איזה בן אדם טוב, ואחרי שני עמודים יחשוב, רגע, בעצם הוא רע".
ואמניטי עושה את זה בצורה האפקטיבית ביותר. רינו, למשל, הוא חרא של טיפוס, אבל מדי פעם יסתננו נסיבות מקלות: אשתו עזבה אותו עם פעוט, הגלובליזציה גרמה לכך שלא תהיה לו עבודה - כי זול יותר להעסיק מהגרים - ועל כל התעללות נפשית בבנו הוא מפצה ברגעים של אכפתיות אמיתית, העיקר שלא יפרידו ביניהם והילד יישאר גם בלי אבא. התסכול הוא הדלק שמניע אותו, את חבריו, את דמויות המשנה, עד הסוף המר.
הדמויות שלך חיות בתסכול שגורם להן להתפרץ בסוף, זה מה שאתה רואה מסביבך?
"כן, והרבה. תסכול בכלל זה משהו שמעניין אותי, בשבילי תסכול אומר שיש לך חלומות, ואתה רוצה לשנות את החיים שלך, וכנראה אין לך את הכוח והאמצעים לשנות אותם, אבל אתה מנסה וכשאתה מנסה אתה חי ואתה מפחד ואוהב עם יותר כוח. כשאנשים חיים בין החושך לאור, הרגשות שלהם יותר חזקים".
ועל הדרך אתה מפנה ביקורת נוקבת כלפי המקום שאתה חי בו.
"בהחלט חשוב לי לבקר, ולא כפמפלט פוליטי, אלא כמשהו שיוצא מתוך החיים של האנשים עצמם. לפוליטיקאים באיטליה לא אכפת מהחברה, ולא חשוב להם לעזור לאנשים. הם רק רבים בינם לבין עצמם, ובינתיים הארץ מתפרקת".
ומי אשם, ברלוסקוני?
"הוא ואנשים כמוהו, אני מקווה מאוד שבבחירות הבאות הוא ייעלם. הוא כל כך אגרסיבי, והוא רוצה לשלוט במדיה, וזה משהו שהורס את כל האידיאולוגיה, את כל הערכים. מה עושים היום צעירים באיטליה? רואים טלוויזיה כל היום. מי שולט בטלוויזיה? ברלוסקוני. בעוד עשר שנים הם יהיו מבוגרים שאין בהם כלום. אנשים ריקים. צעירים איטלקים כבר לא יודעים מי הם".
העיסוק בשולי החברה אינו גחמה של רומן אחד. גם "אני לא מפחד", הרומן שהשיק את הקריירה הבינלאומית שלו (וראה אור בארץ ב-2004, כנרת), מתרחש בכפר עלוב בדרום איטליה. רחוק מאוד מהסביבה הטבעית של אמניטי, שגדל בבועה עירונית בורגנית סטרילית עם אבא פסיכואנליטיקן קפדן שבדק מדי לילה את השיעורים של ילדיו.
"דווקא בגלל שגדלתי בבורגנות, הבורגנות לא מעניינת אותי", הוא חותך. "אני מרגיש שהבורגנים שגדלתי איתם חיים כמו מתים, או יותר נכון מתים-חיים. אנחנו הבורגנים לא זזים הרבה ובעיקר אין לנו הרבה מה להגיד, אבל במקומות שאני נוהג להסתובב בהם, בערים הקטנות שלצד הערים הגדולות, אנשים חיים באמת. כשאני שם את עצמי בנעליים של אנשים שונים ממני, אני ממש מצליח להרגיש על עצמי את מה שהם עוברים למרות שלא גדלתי איתם. בכלל, הבורגנות נורא משעממת, את לא חושבת? אני שונא להשתעמם".
וכך, במשפט אחד, מסגיר אמניטי, 43, את הצד השני שלו, של המערבי העירוני הציניקן, בוגר שנות ה-90 של המאה הקודמת, צרכן מסיבי של תרבות פופולרית גבוהה ונמוכה; שמושפע מאוד מקולנוע, מסרטים ניאו ריאליסטיים לצד סרטי קונג פו, אימה וטראש, וגם ממשחקי מחשב, להיטי פופ וקומיקס; שלא יכול לחיות בלי הומור שחור. את עקבותיהם של כל אלה קל לזהות ב"כמצוות האל".
"כן, אני מושפע מכל אלה וגם מספרים ומהאינטרנט", הוא מאשר, "אבל ההשפעה הכי גדולה עליי היא דארווין: המאבק לחיים ומוות בתוך קבוצת אריות, בתוך להקה של זאבים. המאבק על טריטוריה, על שליטה, על כוח".
אז קיבלת משהו מלימודי הביולוגיה שנטשת.
"בהחלט, וזה מחלחל גם לספרים שלי".
ובכל זאת, בכל סיטואציה, זוועתית ככל שתהיה, אתה מקפיד להכניס גם הומור.
"לפעמים אני רוצה גם לצחוק, לא רק להיות עצוב, זו הסיבה שאני תמיד חייב לערבב את הטרגי בקומי. אבל למעשה השאיפה שלי היא שאנשים יתחילו לצחוק ורק אחרי כמה זמן הם פתאום יגידו לעצמם, היי, צחקתי בעצם על משהו איום ונורא. וכשזה קורה, זה גורם לי סיפוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
