לילה עם כוכב: מפגש עם ישראל בר כוכב
לדוד אבידן הוא שימש מדיום בסיאנס, כשזה ביקש מהרוחות לפגוש את ביאליק ואת היטלר. לפנחס שדה הוא ארב, עם מנחם בן, בין בלוני הגז. ואת יונה וולך הוא שיגר אל הרופא כשהתלוננה על חלב שחור הדולף מפטמותיה. סשן עם המשורר הכי טוב שאתם לא מכירים
בר-כוכב, שהוכתר על ידי אבידן כמדיום האחראי על העברת המסרים בסשן, מחייך בסתר. במהלך 30 ומשהו שנותיו, הוא כבר הספיק לשמוע את אבידן מבקש מהרוחות לפגוש את סטלין, את היטלר, ולהבדיל - את ביאליק.
ישראל בר כוכב. צילום: יוסי אלוני
"אבידן היה מגלומן לא רגיל ומוכשר בצורה בלתי רגילה", אומר בר-כוכב. "בכלל חלומות של גדולה אינם רק שיגעון. הם מוצאים את הכתובת הנכונה. הסיאנסים איתו היו הסערה של המוח, אבל מי ששומר על מידת ההתבוננות הראויה יכול להפריד את המוץ מהתבן. מה אני צריך לשמוע את הקשקושים של אבידן על היטלר? הרי היטלר הוא צרעת על שתיים. אני ישבתי שם כמו אנתרופולוג בעל רצון להיות בקשר עם אדם שנמצא עמוק בתוך השירה. הייתה בו תמימות של ילד. הוא באמת האמין שיש רוחות".
היום, עם צאת ספרו התשיעי "שמועות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן רבינוביץ' לאמנויות, ריתמוס סדרה לשירה), החיוך שלו מתרחב. בר-כוכב, משורר, סופר ופסיכולוג, הוא כבר לא הבחור הצעיר ששתה בצימאון את הגחמות האבידניות. הוא מרצה מבוקש במוסדות שונים, בהם האוניברסיטה העברית (בין היתר הוא מרצה על הקשר בין נפש ויצירה, ועל חלום ודמיון בספרות ובקולנוע), מורה בכיר במכללה לחינוך סמינר הקיבוצים ומרצה אורח באוניברסיטת באר שבע.
ועם כל הכבוד לאבידן, אל תשאלו אותו מה בין מאגיה שחורה למאגיה לבנה. "אין לי צל של עניין בזה. כשאני מדבר על כישוף, אני מתכוון למובן של סם שמוליך תחושה מיוחדת במינה של יופי. אמנם השתתפתי בנעוריי בסיאנסים של אבידן, אבל עשיתי את זה בדרך מאוד חושבת. אחת הדרכים להגיע ללבו הייתה דרך הסיאנסים. כל משורר הוא באיזשהו אופן מדיום פסיבי. מדיומליות בעיניי זה סוג של הקשבה פנימית מאוד עמוקה ויכולת נקייה לראות את הדברים בצורה בלתי מוטה. יש לבנאדם כל מיני אפשרויות לסטות מדרך החיים ולבלבל את עצמו בכל מיני מיסטיקות, או ליהנות מהמתנה הטבעית שקיימת בו - היכולת לראות דברים דרך האזנה".
"בין מילה למילה מתחנו גשר. על פני השחור הלוהט רצינו לומר משהו, אבל כבר הלכנו, תמיד היו עיכובים קצוב קצוב הזמן, מועד אל היעדרו. מוטב לומר שהכול במשורה".
("שירת החרקים", מתוך "שמועות")
בר-כוכב, 59, נשוי ואב לשניים, גדל ברמת גן. כתלמיד היה נוכח-נפקד. המורים שלו היו הספרים: דוסטויבסקי, טולסטוי, בלזאק ופלובר. אבל הוא גם הילד ששר א?קפלה בחגיגות בית הספר בתחושה של התעלות בלתי רגילה. חוזליטו של רמת יצחק. בביתו בגבעתיים ניצבים אלפי ספרים לצד מגוון דיסקים מרהיב שאסף במסעותיו בעולם: צלילים מסאטמר מתגוררים בכפיפה אחת עם מנגינות מקורסיקה, כרתים ופורטוגל.
אותם מסעות זימנו לו מפגשים מרתקים עם משוררים ויוצרים ברחבי הגלובוס. את מריו ורגס יוסה פגש בפסטיבל אובידיוס והתעניין האם "בשבחי האם החורגת" גזור מן המציאות (טרם התקבלה תשובה מספקת); ב-2003, בפסטיבל שירה בינלאומי בגנואה, המארח האיטלקי חמד לצון והפנה אותו למשורר ירדני. לאחר לחיצת היד, פנה האיטלקי אל הירדני: "לחצת עכשיו יד למשורר ישראלי", אמר . בתגובה, הירדני ירק על כף ידו. "אף פעם לא לחצתי יד של ישראלי. זו קללה", אמר, ופתח בפרץ גידופים כמו שרק משוררים יכולים.
באותו רגע קם על רגליו סעדי יוסף, מגדולי המשוררים הערבים, שגלה ללונדון: "העטית בושה על כולנו", זעם . הירדני התבייש וביקש את מחילתו של בר-כוכב. "אתה יודע מי דיבר אליי? זה סעדי יוסף", אמר בהתרגשות לבר-כוכב. "אני מתלמידי תלמידיו. זה כבוד בשבילי לשבת איתו באותו שולחן".
אבל פגישות מעניינות לא פחות היו ממש כאן, קרוב לבית. לפנחס שדה הוא ארב - עם מנחם בן - בין בלוני גז בדרך ההגנה בתל אביב, מחוץ לביתו, ואז התיישב אצלו לשיחה על כוס תה. במקרה של דליה רביקוביץ' ויונה וולך, המפגש היה עם הסדק שהלך והתרחב.
יונה וולך. יכולת בלנדרית. רובי קסטרו
את וולך, "בעלת היכולת הבלנדרית לקחת קרעי אינפורמציה, להכניס למיקסר ולהוציא משהו", כהגדרתו, שלח בראשית שנות ה-80 בבהילות לרופא, כשזו סיפרה לו על חלב שחור שדולף מפטמותיה; עם רביקוביץ', "שבר זכוכית עטוף בכסיה של משי", ניהל בשנות ה-90 מפגשים ארוכים וגלויי לב. באחד השיעורים שהעביר בסמינר הקיבוצים אירח אותה. לאחר שאחד הסטודנטים פנה אליה ואמר "את גורמת לי דיכאון", רבי קוביץ' השיבה חרישית: "צר לי שלא נותר לנו מספיק זמן לטפל בדיכאון שלך".
ארבעה שערים מונה ספרו של בר-כוכב. הראשון, "אורווה" עוסק בחלום על הילדות; השני, "שמועות", עוסק בזיקה בין האהבה למהלך השירי; השלישי, "גלגל", מדבר על מלאכת היצירה; והאחרון, "מעברים", בוחן נופים פנימיים וחיצוניים בארץ המיוסרת שלנו.
בר-כוכב מסומן כמשורר מוערך במיוחד. במאמר כולל על מצב היצירה בישראל מנה אותו נתן זך בין חמשת היוצרים הבולטים בתחום השירה; עמוס עוז כתב: "אני מופתע מכישרונו
השירי, מהדיוק בלשונו ומהרעננות והמקוריות של שפתו". על פי לאה שניר, עורכת השירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בר?כוכב הוא "מן המשוררים המשובחים ביותר שיוצרים במקומותינו הספרותיים, מהיוצרים היותר מיוחדים ואיכותיים הכותבים היום בשירה העברית".
יצירתו תורגמה ל-13 לשונות ונעה בין פסטיבלים ברחבי העולם. הוא גרף פרסים ספרותיים שונים, בהם פרס ראש הממשלה ופרס "הרשון" לשירה של האוניברסיטה העברית. ועל אף כל זאת, שמו אינו מאוד מוכר לקורא מן המניין. האם זה קשור למקומה השולי יחסית של השירה בתרבות הישראלית העכשווית ולהתרפקות העיקשת על משוררי העבר?
"שירה אמיתית לא מתקיימת בלי חידוש", קובע בר-כוכב. "גם אם היא עוסקת במה שיש לחיים להציע: ילדות, בגרות, אהבה, מוות וגעגועים, הכיוון שלה, המחויבות הפנימית, היא לקראת מקוריות וחדשנות. אומרים 'טוב הכלב החי מהארי המת'. מה שקורה בשירה זה ההפך. תהיה משורר, ורצוי שתמות משחפת בדמי ימיך".
תמיד במערב טובעות ספינות ואנו אלבומי תמונות כדי להבין איך בוערים המבעים. לחיות פירושו לראות את האושר עובר ושב. לא חשוב לציפור להיות ציפור, בין כה וכה מים יכבו את האהבה. ("במערב", מתוך "שמועות")
בכלל, לשיטתו, הקהל הרחב טרם עמד על קסמה של השירה. מדובר, הוא אומר, במסע פנימי קומפקטי שאינו דורש להרחיק עד להודו או ליערות הגשם. "לא משנה שכולם יגידו ששירה זה לא חשוב, שאין לה אפיל או ערך כלכלי. השירה היא הממלכה של החופש המוחלט, היופי, החירות, המקוריות, הרעננות, וכזאת היא ממילא בנפש. בתור מדריך לכתיבה יוצרת לימדתי גם בתוכנית לתואר שני בבן גוריון. העובדה שאני נמצא בצומת של כמה תחומי עניין מאפשרת לי בקלות להראות גם לגדול הספקנים, הפרקטים והריאליסטים איך השירה קיימת בנפש ובאיזו עוצמה".
אז איפה הבעיה?
"השירה מוצגת בבתי הספר בצורה מאוד מרחיקה. לא כמסע לבדיקת החיים, להתעלות או אושר, אלא כתחום מילולי שצריך לפענח אותו בכלים מדעיים. השירה היא הארוטיקה של החיים, ההתמזגות החושנית עם העולם. ניסיון לחזור לגן העדן הראשון, אבל גם פגישה עם הכאב ועם האבל. מבחינה זו השירה היא גם הקינה של בני האדם על החיים שאובדים ועל כל מה שאבד. כדי להתמודד עם אובדן, שהוא חזק מכל דבר, הספרות והאמנויות הן המדיום הנכון".
יש קו מקשר בין היוצרים שהיכרת?
"כולם נפלאים, ובכולם יש משהו מסוג הסנה הבוער. פגשתי בניו יורק את גבריאל פרייל, משורר עברי גדול שנשתכח. 'הבט בכל האורות האלה', הוא אמר לי. 'בשבילנו עשו את כל החגיגה הזאת'. פתאום אני פוגש מישהו מהעם שלי, מישהו שרואה את החיים אחרת, לא דרך העכירות והאפרוריות, הטמטום והרעש הרגיל, שרואה בחיים חגיגה".
חגיגה שאובדן רובץ מעליה?
"קל לראות ששני הנושאים הגדולים של החיים הם האהבה והאובדן. אני מלא השתוממות על אנשים שלא מתעסקים בנושאים האלה ולא מבין איך אפשר. אבל אולי זו המגבלה שלי. האובדן הוא חלק מהעניין, אבל אסור להאמין שהחיים זה לא פיקניק. הוזמנו לחגיגה חד פעמית, ומה יש בחגיגה חוץ ממוזיקה, שירה, אהבה ובני אדם?".
נא להמתין לטעינת התגובות
