קרום בפולנית: קרח לאסקימוסים
תיאטרון הקאמרי עשה היסטוריה והעלה את "קרום" מחזהו של חנוך לוין בפולנית. ההפקה האוונגרדית הותירה את הקהל פעור פה, אבל לאחר שעתיים כבר לא ניתן היה לחוש דבר מעבר לרצון עז לחזור הביתה
מדובר באירוע היסטורי – הפעם הראשונה שבה חנוך לוין מיובא לארץ ואחת ההצלחות הגדולות של מחזה ישראלי בעולם. איך נשמע חנוך לוין בפולנית? מסתבר שדי טבעי. מחזותיו של לוין לא זכו בשום מקום להצלחה המונומנטלית לה זכו בארץ – מלבד בפולין. יש משהו מאוד פולני בשמות הגיבורים הלוויניים ובדמויות הדודתיות שלו שדיבר מאוד אל הפולנים. אך לא רק להם.
ההפקה של תיאטרון TR הוורשאי, המתארחת בקאמרי כחלק מחגיגות 100 שנה לתל אביב ובמסגרת פסטיבל התיאטרון הבין-לאומי הראשון של העיר, כיכבה בפסטיבלים יוקרתיים בכל רחבי העולם. ייתכן מאוד שהנה נמצא הבמאי שיתרגם את חנוך לוין לשאר אומות העולם.
המחזה עוסק, כמה מפתיע, בחייהם המפוספסים של חבורת אנשים פתטיים. 'קרום' הוא רווק בין ארבעים החוזר לבית אמו בעיירה קטנה ומשעממת. חברתו לשעבר 'טרודה' ממתינה לו שיתחתן איתה אך הוא חולם על עתיד יפה יותר. למשל על חברתה היפה והעשירה צ'וצי, אשת העולם הגדול.
הבמה של ורליקובסקי עמוקה מאוד וריקה כמעט, למעט מספר מאווררי תקרה תלויים שאפשרו משחקי תאורה ותרמו לתחושת הזמן העומד. חלק מהפעולות מתרחשות עמוק בתוך הבמה ורחוק מאוד מהקהל. מנגד נעשה שימוש בחלל האולם כולו והשחקנים יורדים לעיתים קרובות מהבמה למרגלות הקהל ולמעברים.
ורליקובסקי מציע אינטרפרטציה
למשל, התמונה בה פליציה, השכנה החטטנית, חוקרת את אמו של קרום על בנה שחזר מחו"ל ולא הביא לה כלום; ורליקובסקי הושיב את האם על כסא נאשמים באמצע הבמה בעוד פליציה יוצאת אל הקהל, בידה מיקרופון, ומביישת את האם לעיני כל. או 'טכטיך', בן זוגה המחליף של טרודה (מעין "מלקט פירורים", כפי שמכנה אותו לוין בתוכנייה) עובר אצל ורליקובסקי תהליך הדרגתי של הפיכה לטרנסווסטיט.
אחת התמונות הבלתי נשכחות בהצגה היא המפגש של קרום וטרודה המאורסים עם צ'וצי ומאהבה האיטלקי. הזוג הנוצץ יושב על ספה בגבם לקהל כשפניהם מוקרנות על מסך גדול (אותו המסך שהציג את הכתוביות התרגום) המאפשר קלוז-אפ קולנועי של הבעות ההנאה והעונג ממה שנדמה לכמעט התעלסות.
אני חייב לציין שההצגה אתמול הותירה אותי במבוכה. מצד אחד אין ספק שמדובר בבימוי שלא נראה כמותו בארץ. הקהל הנלהב מחא כפיים בסוף כל תמונה. לפחות בשעה-שעתיים הראשונות. הפרשנות האוונגרדית מתחה את ההצגה על פני כמעט שלוש שעות ללא הפסקה (ידידתי ציינה שהדבר משרת את הרעיון שהחיים חולפים על פניו של קרום בלא מעש).
היו אנשים שעזבו את האולם לאחר שעתיים וקשה להאשים אותם. לא מוגזם לומר שאף יצירה אמנותית לא צריכה להתארך מעבר לשעתיים. כל סיפור ניתן לספר במסגרת הזמן בה הקהל יכול לעמוד. לאחר שעתיים כבר לא ניתן היה לחוש דבר מעבר לרצון עז לחזור הביתה.
השילוב של השפה הלוינית והבימוי האוונגרדי יצרו גודש מתיש אליו הצטרפה לפרקים פרינג'יות מיותרת – דוגמת העלאה של "זוג מהקהל" לצילום משותף. טוב היה עושה הבמאי לו היה מעדן מעט את השפה התיאטרלית בקטעים מסוימים או אפילו מקצץ מעט את הטקסט של לוין.
ורליקובסקי זכה אמנם בפרסים על בימוי זה אך נדמה שהוא הפך את הערב למפגן בימוי על חשבון הרגש והסיפור של המחזה. מנגד ייתכן שאנחנו לא רגילים לתיאטרון חתרני מסוג זה. בארץ ישנה הפרדה ברורה בין הקהל המבוגר של התיאטרונים הרפרטוארים לבין הקהל הצעיר יותר של תיאטרוני הפרינג' ובתי הספר למשחק. מפתיע לגלות כי בפולין – לא בדיוק בירת התיאטרון העולמית – יש מקום לניסוי ותהייה תיאטרליים כל כך מעוררי דמיון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם