ציור יעיל ובורגני בהלנה רובינשטיין
ביתן הלנה רובינשטיין, השלוחה הצעירה והיותר ניסיונית של מוזיאון תל אביב מדגימה בימים אלה את הקושי בהצגת תערוכת ציורים קבוצתית שלא נראית כמו הרבה תערוכות ציור בגלריות פרטיות. רותי דירקטור חיפשה לשווא תובנה כלשהי ביחס לציור עכשווי
ללא כותרת, מירב שטיינמץ צילום: מתוך התערוכה
מבין כל הציורים בביתן, שמתאפיינים ברובם בבסדריות על גבול המסחריות, נמשכתי אל הציורים החצי מכוערים האלה, בעלי האסתטיקה החצי דוחה. קורות החיים של שטיינמץ, כמעט נטולי עבר תצוגה, עוררו סקרנות לגבי האופן בו היא הגיעה ישר לתערוכה במוזיאון, בדילוג מעל המסלול המקובל של קודם תערוכות קבוצתיות ואחר כך תערוכות יחיד בגלריה. מה מאוד הצטערתי כשנודע שיש לה קרבת משפחה לבני שטיינמץ, יהלומן עשיר ותורם כבד למוזיאון. בהתחלה זה אפילו קלקל את ההנאה מהציור הרע שלה, ובייחוד מחוסר היכולת להחליט: רע באמת או רע-טוב?
אבל בסופו-של-דבר, למרות היהלומים, הציור החצי נא הזה, לא עשוי עד הסוף, הוא עדיין בעיני משב הרוח המרענן בתערוכה שכולה "כורסה נוחה לצופה", כדברי מאטיס, נוחה מדי. ציור, כפי שעולה מהתערוכה, הוא מדיום שאנן ובורגני. לא מה שהיינו מצפים לראות בביתן לאמנות בת זמננו של המוזיאון.
ביתן הלנה רובינשטיין לוקח על עצמו להיות השלוחה הצעירה והיותר ניסיונית של המוזיאון. כשמדובר בתערוכת ציורים, העניינים מסתבכים. איך להציג תערוכת ציורים שלא תיראה כמו כל כך הרבה תערוכות ציור בגלריות פרטיות? איך להציג ציור שאינו אפירמטיבי לטעם השוק? איפה הערך המוסף האוצרותי, השאלות אודות ציור, איתגור המימד המסחרי של הציור?
המוקשים העיקריים של התערוכה בביתן הם הציורים של נגה אנגלר, נטע הררי וטלי בן בסט, אשר מציעים ציור סחיר, יעיל ובורגני, מתמסר לחלוטין לקירות סלון הבית.
נגה אנגלר. מתאמצת מדי צילום: מתוך התערוכה
מבחינת התכנים היא מציירת את היערות שהתפרסמו דרך הצילומים ועבודות הוידאו של בעלה, אורי גרשט, ואשר קשורים ליערות המזרח-אירופיים בהם הסתתר אביה בזמן השואה. ייתכן שהציור שלה נשען מדי על דמויות אב גבריות. גרשט נטש בינתיים את היערות, אנגלר מתעכבת עליהם והופכת אותם לזירות הציור הבלעדיות שלה: יערות לבנים או אפלוליים, עם איילים קטנים, תנשמות בין העצים, ושיחים עם פירות אדומים.
כשהיא מציירת על פורמטים גדולים ניכר שהיא מתאמצת מדי, בפורמטים הקטנים נשמר משהו מהודק ואינטנסיבי יותר, וגם פחות יומרני. תחושה של אי נוחות עולה מהמכלול: סימבוליקה לוחצת מדי, אווירתיות, חזרה על אותו מבנה ציורי.
מתרפקת על חולשת הציור
ואז באים הציורים של טלי בן בסט, ובחלקם נראים כמו ואריציה רכה יותר על ציורי היערות של אנגלר. בן בסט מציירת בצבעי מים על ניירות. היא עברה כברת דרך ארוכה מאז העבודות העיצוביות והגרפיות של תחילת דרכה, עכשיו היא עושה לכאורה את ההיפך הגמור: צבעי מים רפויים ונוזליים על נייר.
לכאורה, מפני שהנוזליות עד אין קץ גם היא סוג של מניירה ציורית, לא שונה מהותית מהסגנון הגרפי, אבל בעלת מראה "אמנותי" יותר. תשיעיית ניירות תלויה בגריד ממוסגר על הקיר, בדומה לתשיעייה המוצגת במוזיאון חיפה, במסגרת התערוכה "היסטוריה של אלימות".
מרחבים אפורים, טלי בן בסט צילום: מתוך התערוכה
נקודה נוספת שעשויה להקפיץ את הציור שלה היא ההתנגשות בין נושאים קשים ליופיו של הציור. זה המתח שאמור להחזיק את הציור, ובעיני זה עובד אולי בציור אחד שנקרא "ללא כותרת (אנרכיסט)": גבר מחזיק
ביד מיכל ספריי ומרסס צבע אדום. גופו בנוי מצבע רווי ודחוס, יש משהו אינטנסיבי בדמות, והכותרת בסוגריים, כמו עצם הציור בספריי, מרמזים על אפשרות של חבלה בציור עצמו.
אבל ברוב המקרים באה התלייה ומחסלת כל אפשרות למתח – הניירות ממוסגרים ותלויים בשיא האלגנטיות. שתי עבודות גדולות התלויות על הקיר לא ממוסגרות, ומורכבות מגליונות נייר מחוברים, מכילות את פוטנציאל המתח של הציור. הגריד הפנימי שנוצר מחיבור גליונות הנייר, והעדר המיסגור אשר חושף את פגיעותם של הניירות, שוברים את המראה הנקי מדי. בשתי העבודות הגדולות האלה, כמו בכותרת עם האנרכיסט, מתחילה להיווצר הנוכחות של ציור-יפה-מודע-לעצמו, לחולשתו ולפגיעותו, ולאפשרות החבלה בו-עצמו.
פורנוגרפיה ויצירתיות יתר
הציורים של נטע הררי עשויים במקצועיות. השפה הציורית פיגורטיבית אקספרסיבית, המראה הכללי מלוטש. הגיבורות הן דמויות נשיות בתנוחות קורבניות או פתייניות, שבקלות אפשר לדמיין שכמותן בעולם הפרסום והמגזינים. הקירבה לקיטש ולפורנוגרפיה נראית לי כמו הדבר עצמו, לא הצלחתי לזהות חתירה מתחתיו או דיבור אודותיו.
נטע הררי צילום: מתוך ורטיגו אינבוקס
לעומת ההצבה התלת ממדית שהעמידה לאחרונה במוזיאון הרצליה, בה יצרה חלל שלם עם דמויות כלאיים של יצורים-צמחים-בעלי חיים, בביתן היא מציגה עבודות שתלויות על הקיר. במוזיאון הרצליה נוצר חלל טוטלי וסוחף. כאן נדמה שכפיצוי על הדו-ממדיות של העבודות (שאולי נכפתה בגלל מטרית העל של תערוכת ציור) פיזרה הלביץ-כהן אובייקטים קטנים לאורך הקירות. חלקם יפים מאוד (הגולם מניייר פצפצים וסרט הדבקה), אבל הפיזור שלהם בחלל מצטייר כיצירתיות יתר. מיותר.
הילדה שאיבריה הפנימיים חשופים, שהיא גם פרח וגם מפלצת, גם פרפר וגם מלאך, מעבירה נוכחות חזקה, והצטברותן של כל הילדות-מפלצות, הורודות-אדומות, מאיימות-מתוקות, ממשיכה לבנות את עולם הדימויים הדרמתי של הלביץ-כהן, אם כי בולט הפעם דמיון לעבודות של חן שיש, למפלצות המצוירות שלה ולאובייקטים העשויים מניירות הדבקה.
כותרת התערוכה "חמש אמניות: עולמות מופלאים" מכוונת למכנה משותף הקשור בתכנים שמקורם בעולמות פנימיים, מלאי קסם ודמיון. מופלאים? גם אם כוונת התערוכה להציג זיקה בין שכבות תוכן עמוקות, מותר לצפות לתובנה כלשהי ביחס לציור עכשווי מעצם הצגתן יחד של חמש ציירות שעדיין נחשבות צעירות. התובנה העיקרית העולה מהתערוכה, שלא בטובתה, היא שאת הציור האחר - הפרום או הפרוע, זה שטרם התביית - יש לחפש במקומות אחרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
