מונית הכסף: חלומות בפריים טיים
עם כל הכבוד לגבות שלא ידעו פינצטה של העלמה סוזן בויל, לנו יש זוג גבות אחר, של עידו רוזנבלום, שמלמד אותנו ב"מונית הכסף" שיעור על יחסי הגומלין של הטלוויזיה עם הצופה. וגם: ערוץ 2 מודה באשמה
לפני קצת יותר משבוע פרץ לחיינו הקטע הדביק והערוך במלאכותיות, בו מגלמת סוזן בויל את תפקיד חייה עצמה. מאז, נראה שעשרות מיליוני אנשים מנהלים איכשהו את שגרת חייהם בעיניים מצועפות: תודות למזימה המגושמת ומלאת הזיוף של נסיך האופל הטלוויזיוני סיימון קאוול ועוזרו הנאמן, אקס-עורך צהובוני הרפש פירס מורגן-הם ראו את האור.
מונית הכסף צילום: מתוך התוכנית
והאור אומר שהעולם הוא מקום טוב, טוב משחשבנו. הנה, תראו: הם נותנים למפלצת גרוטסקית לשיר! בטלוויזיה! והיא יודעת, הו אלוהים, היא אפילו לא מזייפת! האמת היא, שבסיפור בויל אין כל חדש: כך נראה תמיד נתח גדול מאוד מיחסי הגומלין טלוויזיה-צופה. אתם, שבו שם בבית בעיניים פעורות, ואנחנו נאכיל אתכם ביופי, זוהר ושלמות שאין לכם סיכוי להגיע אליהם לעולם, אך מדי פעם נראה לכם שכדאי לחלום על כל אלה. כדאי, משום שלעתים אצבע האלוהים (כלומר, אנחנו בטלוויזיה) נוגעת גם במפלצות הכי מוכות גורל (כלומר, אתם, הצופים). זה החוזה, והוא עתיק יומין, עתיק כימיה של הטלוויזיה עצמה עם תוכניות כמו "מלכה ליום אחד", "שאלת 64 אלף הדולר" ומה לא.
עם כל הכבוד לגבות שלא ידעו פינצטה של העלמה בויל, יש פה אצלנו זוג גבות אחר, של עידו רוזנבלום, שמלמד אותנו שיעור דומה ב"מונית הכסף" עוד מימי השרב דאשתקד. "חמוד", נוהגים לומר עליו, "מאמי" (או, בגרסת אמש זוג הנשים הצעירות מאמש: "באבי").
רוזנבלום חמוד, כי הוא תולש מהרחוב את האיש הקטן והמוכה ומעניק לו עולם ומלואו. נותן לו להרגיש לרגע כחבר נפש של ידוען אמיתי ("אינטימיות", כינה זאת אתמול רוזנבלום בציניות לא מוסתרת, באוזני משתתפת שנשקה על לחיו). נותן לו הזדמנות להחזיק חבילת שטרות עבה, שנופלת עליו סתם כך מהשמיים. והכי חשוב: נותן לו להיכנס לטלוויזיה.
"לא נורא - העיקר החוויה, העיקר שאוכל לספר שהייתי ב'מונית הכסף'" זה המונולוג הקטן שאפשר לשמוע מכל כך הרבה מתמודדים בסוף הנסיעה. הם אסירי תודה על כך שאצבע האלוהים נגעה בהם. הנבואה נפלה עליהם משום מקום: גם למכוערים וללא מפורסמים תהי תקומה. האנשים הקטנים שנתלשים מהרחוב מצטלמים נורא: המצלמות הקטנות שמותקנות בתוך המונית מעוותות את פניהם, מבליטות עיניים טרוטות מליל שתייה, זיפים מגילוח של לפני 12 שעות, שיער של יום שיער רע. כל אחד מהם הוא סוזן בויל קטנה, שממש במקרה יוכיח עוד שנייה שחלומות מתגשמים, אבל מתגשמים רק בפריים-טיים.
אורגינל, לא פה
הבורר, ערוץ 2
מוצאי שבת של "רשת" ויום ראשון של "קשת" דומים כתאומים: שעשועון קליל שבא לעשות טוב על הנשמה בתשע, ומיד אחריו סדרת איכות שנרכשה מן המוכן מהכבלים או הלוויין. במקרה של מוצאי שבת של "רשת", מדובר ב"סרוגים" שהסתיימה זה מכבר, ומלכתחילה שודרה בערוץ יחסית לא מוכר. המקרה של "קשת" מוזר יותר: העונה הראשונה של "הבורר", שעלתה אמש בערוץ 2, שודרה במקור בערוץ
3 של "הוט", ערוץ מרכזי עבור לקוחות הכבלים.
בשני המקרים, המסקנה עצובה: מדיניות הבכיינות קובעת שמותר לשרוף מיליונים על ריאליטי, אבל תכנים איכותיים קונים בזול, אחרי שמישהו אחר כבר שם עליהם כסף. המסקנה עצובה גם מבחינת ערוץ 2 עצמו: במהלך הזה הוא מודה באשמה ומודיע לצופיו: "תשמעו, דברים טובים חדשים מהניילונים, תחפשו במקומות אחרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
