מכתב לדוד שלא הכרתי
רסיסי זיכרון של אבא: הוא אהב לצאת עם חברים, אהב לצחוק, היה ספורטאי, אהב לצייר. אסתי ג. חיים כותבת ליוסף (זיה) גולדשטיין, אחי אביה, שהומת בצעדת המוות בהונגריה ב-1944
יוסף (זיה) גולדשטיין צילום: באדיבות המשפחה
פנקס מרשימותיו המלאות דאגה לגורל משפחתו, שלא השיבה למכתביו, היה שמור במגירת שולחן הכתיבה של אבי. עליך כמעט איני יודעת דבר. היית האח הרביעי מתוך חמישה אחים ואחות: ברי, אוצ'י, צ'וצ'ו, זיה, שמילה, אווה. ככה מנה אבי, הנספים והניצולים בנשימה אחת. סבתי היתה מניעה ראשה קצוץ השיער ומספרת שהיית נער מופנם ושקט.
כולם הלכו מכות מפני שאביכם הזהיר: מי שיבוא הביתה מוכה ויילל, "קראו לי יהודי מלוכלך" - יחטוף ממנו, ועוד איך יחטוף. אתה ואחיך החזרתם. עד כדי כך החזרתם שאמהות ההונגרים באו לאמכם להתלונן על הילדים הפרועים. הילדים שלהן פוחדים לפגוש אותם בדרכם לבית הספר. אמכם -סבתי פערה עיניים. הילדים שלי מחונכים ושקטים. הם לא מרימים אצבע על פרפר...
פניך ניבטות אלי מהצילום שאבי הגדיל והוא מונח כעת על שולחן הכתיבה שלי. עיניך רציניות, נטולות אותו זיק של הומור שניבט מעיני אחיך האחרים. אתה נראה בוגר מחמש-עשרה שנותיך בעת צילום התמונה.
"נספה בגיל שש-עשרה"
בני הצעיר בן שש-עשרה.
כל הגברים מגיל שש-עשרה עד שישים נצטוו להתייצב בתחנת הרכבת המזרחית.
ע"פ עדות של שכנה צעדת עם ההמון ב"מארש המוות", מבודפשט לגבול אוסטריה, בחורף 1944. שם נורֵיתָ. שם צעדה גם סבתי שהותירה מאחוריה, בגטו, את אבי ואחותו הצעירה לבדם. באחת התחנות צץ פתאום כומר ששאל אם יש מישהו עם תעודת הצלה מהאפיפיור. לסבתי היתה תעודה כזאת והיא שבה לבודפשט לאחר שלושה שבועות של הליכה. אחר כך, כשנודע לה שגם אתה צעדת שם, בשיירה המתמוטטת, אחזה בראשה. הרי יכלה להציל אותך עם התעודה ההיא. לו ידעה.
אסתי ג. חיים. קוראת לדוד זיוקו צילום: יח''צ
האם ריחות הבית הישנים עלו בנחיריך הקפואים, חמשת אחיך ואחותך העדינה כל-כך מסבים עם הוריך סביב השולחן ו'רק השפמים עולים ויורדים' בשעה שגמעו את המרק החם, שעיגולי שומן צפו על פניו? האם התגעגעת לרחוב הצר בדוב-אוטסו, לדנובה ולגשר השלשלאות, שחצית עם חברים, שלא ידענו עליהם, בדרכך לאי מרגיט ולבריכת 'פלטינום'? האם אהבת לשחות כשאר אחיך?
האם היה לך כשרון נגינה וציור כלאבי ואחיו הבכור, בריק'ה? האם הספקת לאהוב? לממש תשוקה?
קלסתרך הרציני, שיערך המסורק לאחור, כתונת לבנה ומקטורן, ללא עניבה, עיניך הנבונות, הבהירות. מראך ה'ארי' לא הציל אותך.
איש לא קרא לך אבא, סבא או דוד. הנה, אני קוראת לך. דוד זיוקו. דוד זיוקו, הדוד שלי שלא הכרתי. והרי נותרת נער. היום יכולתי להיות אמך.
אבי סיפר ששמך העברי היה יוסף כשמו של אוצ'יקה, אחיך הגדול. שני אחים בשם 'יוסף'. שאלתי למה. מפני שקראו בשמות עבריים על שמם של קרובים שמתו. והשמות נגמרו. לא היו שמות חדשים, הסביר אבי. נותר יוסף אחד. טרוף טורף יוסף.
אני רואה אותך פוסע, ראשך מורכן. הפנים היפים שלך רזו. העיניים גדלו והרצינו. מה ראית שם, בשיירה שקציני ס.ס וצלב חץ הקיפו אותה? האם פסעה לפניך נערה בגילך, ראשה עטוף במטפחת ופתיתי שלג בריסיה? האם האטה הנערה את צעדה או אפילו עצרה וכשלה ואתה הושטת לה יד ואספת אותה, מפני שמי שפיגר או כשל - נורה, וכך, שעונה עליך פסעתם שניכם, נערה שלא הכרת ודוד שלא הכרתי, והצעדים הולכים ודועכים בשיירה ההולכת ופוחתת.
אבי מנסה לדלות זכרונות מטושטשים. הוא נזכר שאהבת לצחוק. והרי אתה כל-כך רציני בתצלום. הוא נזכר איך פעם, בליל הסדר תחבת לפיך ביצה קשה בשלמותה והתפקעת מצחוק
עד כמעט חנק. כולם צחקו מלבד אביך-סבי פרי, שנזף בך. ככה לא מתנהגים ליד שולחן הסדר.
רסיסי זכרון. אילו ידעתי שעלי לחקוק כל רגע מהווייתו... הרוב נמחק... אמר אבי.
זיקוק זכרון: אהב לצאת עם חברים. היה ספורטאי, כשאר האחים. אהב לצייר.
באתר יד ושם נכתב: יוסף (זיה) גולדשטיין. יליד הונגריה. נספה על-פי עדויות בצעדת המוות. 1944. בן שש-עשרה במותו.
שנל-שנל צעד-צעד רגלי עופרת הילדה הזאת שתלויה עליך מכבידה נגררת בקושי השלג כמו שמיכת הפוך שאמך כסתה בה את גופך כשהיית קטן ורך כתמים בלבן הבזק מחשבה ראוס שנל השמיים לבנים פעם הכית את מי שהכה אותך אולי הנחת את הנערה בעדינות על פוך השלג ופרצת את השורות באגרופים מדממים אולי הספקת להניף יד עירומה מנשק אל קסדת הפלדה ראוסראוס אי-שם בדרך הירוקה בין בודפשט לוינה - אתה, הדוד שלי, אחי אבי, נער יפה בן שש-עשרה מונח לנצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
