לאחוז במרפק הקורא ולהזמין עניין
יהודית רותם, שספרה "על משכבם בלילות" רואה אור בהוצאת קשת, מספרת איך דילגה על ספרי ילדות וקפצה מיד למים העמוקים של עגנון, סנקביץ' וז'ול ורן, על הזדהותה עם אליה, גיבורת ספרהּ ועל בנה החרדי שסירב לקרוא גם את שבעת ספריה הקודמים
זיכרוני אינו מכיל ספרי ילדות מוכרים, הכתובים בחרוזים ומאוירים בצבעים, ונדמה לי שהשלב הזה פסח עלי. הורי היו ניצולי שואה, עקורים קשי יום, שראו בתשוקת הקריאה שלי עניין מיותר כמו חלימה בהקיץ. את הספרים שקראתי השגתי משכנים ומקרובים.
קצת קשה להאמין אבל בכיתה ב' קראתי את "מיכאל סטרוגוף" (ז'ול ורן), "באש ובחרב," (הנריק סנקביץ'), "המבול" (אותו סופר) ואפילו "האדונית והרוכל," סיפור מורבידי של עגנון, שגרם לי לחלום חלומות זוועה לילות רבים. פעם התגאיתי בכניסתי המוקדמת לעולם המבוגרים, אבל ברגע זה רחמיי נכמרים קצת על "הלא-ילדה" שהייתי.
מאוחר יותר השלמתי את רפרטואר הילדות בספרי הילדים נפלאים: ספרי אריך קסטנר, "אי הילדים", "שני רעים יצאו לדרך" של מירה לובה, "שמונה בעקבות אחד", "אחד משלנו," של ימימה צ'רנוביץ, "המלך מתיא הראשון" של יאנוש קורצ'אק, "בן המלך והעני" של מרק טוויין, ספרי ז'ול ורן, הקטור מאלו ועוד ועוד.
בארון הספרים של אבי ניצב ספר גבוה וממורטט, שנראה כמו כרך של גמרא. שמו היה "עין יעקב," והוא הכיל את אגדות התלמוד ומדרשי חז"ל, עם פירושים רבים. קראתי בו בלהיטות, כגומעת מים חיים, ובלי משים רכשתי ידיעה טובה למדי בארמית. לקרוא כתב רש"י כבר ידעתי. למדנו מבית הספר.
בכיתה ו', תלמידת בית יעקב בני ברק, נתנה לי הספרנית ב"בית ההסתדרות", לשם הלכתי בהתגנב כמעט כל יום, את "קוו ואדיס" של הנריק סנקביץ'. הזדהיתי עם הנרדפים והמעונים, הוקסמתי מהנוצרים הראשונים, ולבי יצא אליהם מחמלה והערצה. מספר זה למדתי שלבי יכול להכיל גם עולמות אחרים, אסורים. את סיפורי התנ"ך אהבתי מאוד, אך מאחר שלמדנו אותם בקפדנות חרדית, יעברו עוד שנים עד שאראה בהם את פסגת היצירה ואתמכר ליופיים ועוצמתם.
והאחרון?
אני קוראת תמיד כמה ספרים בבת אחת. סמל. ספר אחד אני קוראת באוטובוס, ספר או שניים אצל משה בר יודא, בן זוגי, וערימה גבוהה בביתי, שממנה אני שולה ספר לפי גחמת הרגע.
רשימה חלקית של ספרים שקראתי זה עתה: "ארוחת בוקר בטיפאני" של טרומן קאפוטה, "נחמה" (ביוגרפיה מאלפת של נחמה לייבוביץ שכתבה חיותה דוייטש המצויינת) "האבודים" (המופלא!) של דניאל מנדלסון, "מכתבים מהכלא" של רוזה לוקסמבורג וארבעת פרקי הביוגרפיה של עמוס קינן מאת נורית גרץ. הכי מענג, מרגש ומרתק הוא "חתונה באוסטרליה" של נאוה סמל.
עם איזו דמות ספרותית היית רוצה להיפגש?
פעם רציתי להיפגש עם אנה קרנינה, שהייתה אחות ליבי, אבל עכשיו התבגרתי ונראה לי שאין בעולם גבר ראוי לכאבה של אשה, ובוודאי לא למותה. אם לא אנה, אחזור לדמותה המיתית של ברוריה, אשתו של רבי מאיר, עליה כתבתי סיפור בספרי "הדום בגן עדן." ברוריה הייתה הפמיניסטית היהודייה הראשונה, ששילמה מחיר יקר על תעוזתה ועצמאותה. היא דמות המופת של חיי מגיל בת מצווה.
מה היה מקור ההשראה לספר?
החיים, הגיל. כתבתי גיבורי הספר הם אנשים שמשום מה ממעטים לכתוב עליהם, בני חמישים-ששים-שבעים. כתבתי מתוך רצון דוחק לאחוז במרפקם של הקוראים ולומר להם, תקראו עלינו, קרו לנו דברים ועדיין קורים לנו. חיינו עשירים ומלאי רגשות ותובנות.
באיזה רגע הבנת שהספר אכן קורם עור וגידים?
יום אחד צצה בי ההכרה שהספר שאכתוב יהיה ספר המשך לספר קודם שלי ("כולם צמאים לאהבה"). באותו רגע ידעתי שאני בדרך הנכונה. ידעתי גם שהספר החדש יעמוד בפני עצמו, ושיופיעו בו אליה ובנימין עם שלל דמויות חדשות. בפרק הראשון כבר הרגשתי שאני מזוגה עם אליה אף יותר מאשר במפגשנו הקודם, וחיכיתי בהתרגשות להמשך המסע.
עם איזו דמות בספרך את הכי מזדהה?
כל גיבורי ספריי הם ורסיות שלי עצמי. בכל אחת מן הדמויות טמונים חלקים של עצמי שהזדהותי איתם רבה, אם לא מוחלטת. עם בנימין, החרדי לשעבר, אני מזדהה בשל מלחמותיו הפנימיות, בזכות האומץ שלו לעבור מעולם לעולם, ומשום ההכרה המאוחרת שהעולם הקודם ממשיך להתקיים בתוכו בדרכים סמויות.
האם היו לך שותפים-יועצים במהלך הכתיבה?
איני נוהגת לשתף את סביבתי הקרובה במהלך הכתיבה, אבל אני מאמינה מאוד בתפקידו של העורך, כ"עין השלישית", כ"קורא האידיאלי", שרוצה בטובת הספר לא פחות מן הסופר. עורך צריך להיות חכם, אמפתי ו"יודע כול". בשלבי הארכיטקטורה
למי היית שמחה להעניק את הספר עם הקדשה אישית?
לבני החרדי, שנמנע, בעיקרון, מקריאת ספריה של אמו. האמת היא שהסכנתי עם החלטתו, שימיה שמונה עשרה שנה, מאז יצא לאור ספרי הראשון "אחות רחוקה". לילדים בכלל, בכל גיל שהוא ובכל חברה שהיא, קשה להכיל את הוריהם כסופרים. בני שקוע בעולם הספרים היהודי ואיני רוצה לזעזע עליו את עולמו, אבל לפעמים, בכל זאת, מתגנב ללבי חשק פרוע. מה יש, שיקרא.
על מי היית רוצה לכתוב ביוגרפיה?
כתבתי עשרות ביוגרפיות לאנשים, על פי הזמנתם (כתיבה מוזמנת היא חלק חשוב בפרנסתי), אבל לא חשבתי עד עתה על מי הייתי רוצה לכתוב ביוגרפיה, מיוזמתי. שני אישים עולים במחשבתי. הם חיו במאה השמונה עשרה והשבע עשרה, מדהימים בגדולתם הנפשית והמחשבתית.
הרמח"ל, היהודי האיטלקי, ששמו המלא הוא ר' משה חיים לוצאטו. הוא כתב את "מסילת ישרים", ספר המוסר האולטימטיבי, ולא משך את ידו משירה, ממחזות ומספרות חול. היה בו ניצוץ משיחי והוא היה שנוי במחלוקת, נרדף ומת במגיפה, בדמי ימיו, בארץ ישראל.
גם הפילוסוף היהודי-הולנדי מהמאה השש עשרה ברוך שפינוזה מושך את ליבי שנים רבות. כבר כתבו עליו אינספור מחזות וספרים, אבל אני הייתי רוצה להכירו כמו שאיש לא הכיר אותו, להבין מה עבר עליו כשהוחרם על ידי קהילתו. מי היו חבריו, מי היו הנשים בחייו ומה היו ההשפעות שעיצבו את אישיותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
