תפור עליה: ראיון עם מיטל דוהן
"תפורים", ההצגה הסאדו-מאזוכיסטית שבה חוטפת מיטל דוהן מכות מדי ערב, מגיעה מאוף ברודווי ללוס אנג'לס, ויש אפילו דיבורים להפכה לסרט. בראיון למעריב מספרת דוהן כמה קשה היה לגלם אם שבנה נהרג בנפילה מחלון, בזמן שבארץ נהרג חברה עובד מחפוד בנסיבות דומות. וגם: איך זה לסיים כל הצגה עם חבורות כחולות
מיטל דוהן. צילום: רענן כהן
"המוות של עובד היה לי קשה מאוד", היא אומרת. "נשאתי על עצמי מטען כפול, וזה היה קצת יותר מדי בשבילי. הגעתי ללוס אנג'לס להתכונן להצגה זמן קצר אחרי מותו, וממש חיכיתי לסיים את ההצגה ולחזור הביתה. הקדשתי לו את ההצגה".
הילד המת הוא לא הדבר היחיד שעלול להטריד את הצופים ב"תפורים": ההצגה מתמקדת ביחסים הסאדו-מאזוכיסטיים בין אבי וסטו (ג'ון ונטימילה, ארטי בוקו מ"הסופרנוס"), שאוהבים זה את זו עד טירוף. סטו מתאהב באבי, סטודנטית ביום וזונה בלילה, וכשהיא נכנסת להיריון הם מתלבטים אם ללדת את התינוק. בסופו של דבר, הם מחליטים לשמור את הילד, ששנים ספורות אחרי לידתו נהרג בנפילה מסתורית מחלון הבית.
ההצגה עוררה הדים בניו יורק, שם עלתה לראשונה, וגם בלוס אנג'לס, לכאן הגיעה החודש. ערים מסוימות בארצות הברית סירבו להעלות אותה, מתוך ידיעה שהקהל האמריקאי השמרני פשוט לא יגיע. אחת הסיבות לכך היא מערכת היחסים האלימה המוצגת על הבמה: אבי חוטפת מכות לאורך המחזה - ודוהן, שנפצעה יותר מפעם אחת במהלך ההופעות, מכוסה רוב הזמן בחבורות כחולות.
"זה לא המכות הכחולות שהכאיבו לי בהצגה, זה הכאב העמוק יותר של אבי", אומרת דוהן. "המחזה ליווה אותי גם מחוץ לבמה. חלמתי עליו בלילה והתעוררתי בבהלה. זה כמו התמכרות. זה כואב, אבל לא יכולתי להניח לו".
אפשר להבין למה. בסצנה הקשה ביותר לצפייה אבי תופרת את איבר מינה מול הקהל. לא בדיוק רגע תיאטרלי שאפשר להישאר אדישים אליו. המבקרים, שלא יצאו מגדרם מ"תפורים", הסכימו על דבר אחד: דוהן יוצאת מהכלל בתפקידה. אפילו המבקרת של ה"אל-איי טיימס", שראתה הכל ולא מחלקת מחמאות בקלות, הודתה שדוהן היא מסמר הערב. דוהן מצדה מקבלת את המחמאות, מתכננת להפוך את ההצגה לסרט ומסיימת פרויקט מדובר עם עמוס קולק.
"זאת לא הצגה קלה לצפייה, והיא לא מתאימה לכל אחד", אומרת דוהן. "לפני שיצאנו איתה ידעתי שיקרה אחד משני דברים: או שאנשים יאהבו אותה או שלא יהיה להם מושג איך לאכול אותה. הופתעתי לגלות שרוב הקהל דווקא התחבר אליה. אבל זאת לא הצגה להולכי תיאטרון רגילים. היא קצת קשה להבנה, כי אנחנו מגלמים את הדמויות שלנו בזמנים שונים, וזה עלול להיות קצת מבלבל".
לא קשה לעמוד על במה, לגלם את אותה דמות קשה ומדכאת כל ערב מחדש?
"זה מאוד תלוי בקהל. לפעמים הקהל מייבש אותך, את לא יכולה לחכות שההצגה תסתיים, ולפעמים ההצגה עפה ואת לא מרגישה את הזמן טס. הקהל משדר לך אנרגיות, וזה בהחלט משפיע. אבל גם מצבים חיצוניים משפיעים עלייך, כמו המוות של עובד".
מתפשטת בקלות
בינתיים נדמה שדוהן הצליחה לפרוץ את החומה האמריקאית שעומדת בין שחקנים זרים לתפקידים מוצלחים. המגזין היהודי "ג'ואיש דיילי" כלל אותה ברשימת השחקניות הישראליות המצליחות בהוליווד, יחד עם נועה תשבי, איילת זורר וגל גדות.
מיטל דוהן עם ג'וני ונטימיליה צילום: אנני נוסנטי
"אני לא מאמינה במזל", מסבירה דוהן את מזלה הטוב. "אני חושבת שכל אדם נולד עם סוג מסוים של ייעוד ואנרגיה. אני מתייחסת לחיים כדבר שאין לך שליטה עליו. אם משהו צריך לקרות, הוא יקרה. יש לי תמיד תחושה שאלוהים מחליט מה איתך. ובכל זאת, תמיד אפשר לנסות לכוון את החיים לאפיקים טובים ומוצלחים יותר".
ההצלחה המדוברת האחרונה
של דוהן, לפני "תפורים", הייתה ב"הדשא של השכן", בתפקיד יעל הסקסית פלוס איבר מין זכרי ענק מפלסטיק. המבטא הישראלי, היא אומרת, לא ממש הפריע, גם אם היא עובדת עליו עם מורה למבטא. "ודאי שזה מפריע בצורה מסוימת, אבל אני לא מסתכלת על זה ככה. ב'הדשא של השכן', למשל , הישראליות דווקא עזרה לי לקבל את התפקיד".
נוצר לך תפקיד של שחקנית מאוד פרובוקטיבית ומינית. זה בכוונה?
"זה בגלל העיתונאים. הם קוראים ראיונות איתי בעיתונים ואז שואלים אותי אותן שאלות שעוסקות בסקס, וכך נוצרה לי התדמית. הדמויות שגילמתי, בסרטים ובהצגות, היו דווקא די מגוונות ולא כולן סקסיות ופרובוקטיביות. שיחקתי בהצגות מאוד מהוגנות, כמו 'חברות טובות', 'רומיאו ויוליה', ב'הג'ירפות', ושם דווקא גילמתי דמויות נחבאות אל הכלים".
זה לא שאת האדם הכי צנוע. הוצאת ספר שירים פרובוקטיבי, "אהבה ושאר הרגלים מגונים", את מצטלמת בעירום.
"עירום בצילום הוא חלק משפה. זה כל כך בנאלי כשמדברים על זה. אני רואה בעירום אמנות ולאו דווקא דבר מיני ופרובוקטיבי".
אז אין לך בעיה להתפשט אל מול המצלמות?
"ממש לא. אם התפקיד מבקש את זה, אני מוכנה".
עוברת מסך
כבר חמש שנים, מאז הגיעה לארצות הברית, שדוהן גרה בניו יורק, על אף שהנטייה הטבעית של שחקנים שמגיעים לנסות את מזלם היא להתחיל דווקא בלוס אנג'לס. דוהן מתחילה לחשוב על מעבר. "לפעמים אני חושבת לעבור ללוס אנג'לס, לפעמים לארץ. אבל אני נורא עסוקה, רצה מפרויקט לפרויקט ולא יוצא לי לחשוב על מעבר כזה בצורה רצינית. גם עברו שנים מאז שיצאתי לחופש, ואני חושבת שבקרוב לא תהיה לי ברירה אלא לעשות את זה".
את ברצינות שוקלת לחזור לארץ? בישראל לא תוכלי לעצור ברמזור בלי שיקפצו עלייך.
"זאת הרגשה שונה, להיות פה ובארץ. רק כשאני במעברים, נוסעת מפה לשם, אני מרגישה את זה. למשל, אני במונית, מדברת בסלולרי, והנהג מיד מזהה אותי. אחר כך אני שומעת אנשים מדברים עליי ברחוב, ויש כאלה שלא מתביישים וצועקים לעברי. בניו יורק זה אחרת, למרות שגם שם היו מצבים שזיהו אותי".
מיטל דוהן צילום: גיא ארוך
את מדמיינת את עצמך מעלה את "תפורים" בישראל?
"אני חושבת שיקבלו אותה טוב. למעשה, התוודעתי להצגה דווקא בארץ, והיו דיבורים להעלות אותה שם. אם זה יקרה ויפנו אלי, אסכים בשמחה".
את מתגעגעת לישראל?
"אני מתגעגעת בעיקר למשפחה ולימי שישי, שכאן אי אפשר להרגיש ממש. כאן כולם עובדים ושישי-שבת הוא כמו כל יום אחר. בארץ, גם אם את לא בן אדם דתי, את מרגישה שזה יום שישי, זה באוויר, ברחוב ואני נורא מתגעגעת לזה".
הגברים האמריקאים, היא אומרת, הם נקודת תורפה. "הם מאוד קשים", אומרת דוהן. "זה כאב ראש להיכנס איתם למערכת יחסים. הם יכולים לצאת איתך ואז לא להתקשר אלייך שבוע-שבועיים, ואז הם עדיין לא טורחים להתקשר, אלא שולחים אס-אם-אס. לוקח זמן לתפוס אותם ולגרום להם להתיישב. מצד שני, ברגע שהם מתחתנים הם מתבייתים. אצל הישראלים זה בדיוק ההפך. מכירים, מתאהבים על ההתחלה, עוברים לגור יחד, מתחתנים, ואז הולכים להזדיין עם מישהי צעירה יותר. לפעמים נדמה לי שכל הגברים הישראלים בוגדים".
אז בעוד עשר שנים לא תחזרי לארץ, תתיישבי ותעשי ילדים?
"מי חושב כל כך רחוק? מי יודע מה יהיה איתי מחר?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם