אל מי הם מדברים בתיאטרונטו?

אחרי שלושה ימים, לא מעט שחקנים מוצלחים ו-19 הצגות יחיד אליקים ירון קצת מיואש: מהז'אנר, מהביצועים, מהעובדה שלא ברור אל מי ולמה מדברים השחקנים. תיאטרונטו 2009, סיכום

אליקים ירון | 19/4/2009 7:59

שלושה ערבים מלאים להתפקע בהצגות יחיד שבו והדגישו את הבעיה של הז'אנר כולו: על הבמה ניצב אדם בוגר, שחקן או שחקנית, ושוטח את צרותיו בקול רם, בפני ובפני קהל. לרוב מדובר בדברים אינטימיים שצנעת הפרט יפה להם. רק במקרים מעטים משכילים הכותבים לעצב דמות בדיונית של בן שיח, שאליו מדבר השחקן, מה שיוצר היגיון כלשהו.

תיאטרונטו. צילום: אליצור ראובני

המקרה היחיד, בעיניי, שבו יכול שחקן לדבר ישר אל הקהל שלו הוא כשמדובר בסטנדאפיסט. זה בא להצחיק אותנו, ואנחנו באים בדיוק בשביל זה. כזה היה המקרה של אבי גרייניק, במונודרמה "חרדת טיסה" (מאת: עידו ואירית פלד, בימוי: יעל כהן). ייתכן שזה לא היה אמור להיות מופע סטנד?אפ, אבל הבמאית והשחקן הפכו אותו לאחד. הבדיחות היו צפויות, ולא היה ניסיון כלשהו להתמודד עם הנושא בצורה עמוקה. למרבה הצער, ההצגה שבה נכחתי נקטעה בגלל תקלה במערכת השטויות. למזלי, נאלצתי להסתפק במחצית השטויות.

אכזבה מסוג אחר עוררה הצגתה של קארין קורט, "לולו-הרפתקה באושוויץ" (מאת: קורט ושלמה גולן, בימוי: גולן). אין לי בעיה עם הניסיון להציג את חוויית אושוויץ בדרך ליצנית, וקורט מוכשרת מאוד בדרך הביטוי הזאת. אבל כישרונה לא מנע ממנה לגלוש להצגה וולגרית ותמוהה על נושא טעון למדי. לא הבנתי למה ניצולת השואה דוברת בתערובת של אנגלית וג'יבריש, בתוספת העוויות שאינן מתפתחות לשום דבר. שני המוזיקאים שליוו אותה עשו עבודה מעולה, אבל הם לא פיצו על ההצגה המשונה הזאת.

השחקן גיל אלון העלה מחזה שכתב וביים בעצמו, "מיסטר סי", על אדם ששוכפל גנטית ומספר את סיפורו בציבור. אלון הוא שחקן מרתק עם יכולת דיבור רהוטה להפליא, אך על אף שהוא אמור לשאת הרצאה מכובדת, הוא בוחר לשלב בה פרפראות מחייו האישיים וכך מאבד את הפוקוס של הסיפור. "מיסטר סי" הוא מקרה מובהק של שחקן מצוין שזקוק לחומרים ראויים יותר.

"הלילה על גבול היערות" היא הצגתו של גילי אמיתי (מאת: ברנרד-מארי קולטס, בימוי: ג'ורג' מילטינאנו). אמיתי מתגלה כאן כשחקן כריזמטי, רהוט, שמפיח אנרגיה עצומה במונולוג שעניינו בדידות ותחושת זרות של אדם בעיר הגדולה. האנרגיה הזאת אמנם מעידה על כוחו של השחקן, אך יוצרת חוסר פרופורציה בינה לבין החומר האישי. לא ברור אל מי מדברת הדמות, ולמה דרושה העוצמה הזאת - בעיקר קולית - בעניינים אינטימיים כל כך.

ב"הבן של יעקב" (מאת: גליה בארי, בימוי: שרית וינו-אלעד), שזכתה בהצגת השנה של הפסטיבל, נפתרה לכאורה השאלה אל מי פונה השחקן. קצין בצה"ל עומד מול רופא ומבקש אישור כלשהו. בדרך הוא מגולל את סיפור חייו, בן למשפחה שהגיעה ממרוקו למעברה, שאמור להיכנס עכשיו ללבנון. איפה ישנם רופאים שיקשיבו לסיפור ארוך ומפורט כל כך על מטופל? לגופו של עניין, המונולוג הרגיש שכתבה בארי מעלה שאלות עקרוניות על כאב ומצוקה, החל ביחס המתנשא של בני היישוב וכלה בניסויים הרפואיים שנעשו בעולים הצעירים. השחקן ליאור זוהר מבורך ביכולת להעביר תחושה עמוקה של הזדהות ורגישות, והוא משכנע מאוד. גם הבימוי של וינו-אלעד מדגיש את האמינות.

במחזה "יונתן" (כתבה וביימה: הלן קיי) מגוללת השחקנית דון נדל בעברית רצוצה ובמבטא אנגלו?סקסי כבד את סיפורה של אישה שניסתה לאמץ תינוק שננטש ליד ביתה. ריבוי הפרטים מערפל את הסיפור, בעוד הופעתה של השחקנית מנעו כל יכולת להזדהות עמה.

השחקן הוותיק יעקב בודו מציג ביידיש את "לנסקי" (מאת: ריצ'רד קרוולין וג'ו בולוניה, בימוי: יואל זילברג), סיפורו של המאפיונר היהודי. "לנסקי" הוא סיפור אנושי על אדם שנתקל בסירוב לקבל מעמד אזרח בישראל, אף שבעבר תרם להקמתה. אבל לא פחות מהתסכול האישי, מודגשת כאן בגידת המנהיגים. בודו מגיש, כדרכו, משחק חם ואנושי, שופע הומור, בלי לטשטש את הממד הטרגי.

אבל שיא התהייה לגבי השאלה אל מי מדבר השחקן מגיע ב"כפיונת" (מאת: לי הול, בימוי: אביבית שקד). השחקנית המוכשרת מאיה דומן מגלמת ילדה אוטיסטית וחולת סרטן שימיה ספורים. אף שהיא בת שמונה ואוטיסטית, יש לה תובנות

מפליאות על משמעות הקיום האנושי. קשה להבין איך ילדה בגילה מגלה תובנות פילוסופיות כאלה ומה מביא אותה לספר עליהן בציבור, אבל השחקנית והבמאית עשו עבודה רצינית ומשכנעת שהופכות את כל זה לאפשרי ולאנושי מאוד.