ביג בן: הפכתי למגה-סטאר
ההתמודדות עם הכוכבות החדשה של "האח הגדול", אסי עזר זוכה לוידוי מרגש, קסמו של חזי לסקלי וגם שורה משיר והשאלה הגדולה: מתי תבוא הנפילה ואיך? מנחם בן עם תובנות השבוע
אני באמת לא יודע מה לעשות עכשיו, ואני מבקש להתייעץ איתכם ברגע המכריע הזה. "האח הגדול" הפך אותי למגה סטאר. הייתם צריכים לראות כמה עשרות אנשים התנפלו עלי כשיצאתי למשל במוצאי שבת מן האולפן השקוף של ערוץ 24.
כולם רצו לצלם אותי. כולם רצו להצטלם איתי. כולם באו לחבק אותי ולהגיד לי "חולים עליך" (אגב, בתוך כל ההתגודדות הזאת סביבי שאפילו המאבטח מטעם ערוץ 24 לא הצליח להשתלט עליה, היו גם אצבעות קטנות זריזות שצבטו אותי קלות בתחת, שלוש פעמים בערך. זה היה ממש לא נעים. קיוויתי בכל זאת לתומי ולטמטומי
אז איך בדיוק מתרגמים את ההצלחה הזאת להשפעה? והרי זה לא מוסרי לא לנצל את כל זה כדי להשפיע בכיוונים הנכונים. מצד שני, הפוליטיקה היא מקום דוחה במיוחד לכאורה, ועם הטריפים שאכלתי בחיי והחשיש (שלקחתי לריאות), אני גם לא בטוח שיקבלו אותי לשם. אני בטוח ששלי יחימוביץ' וניצן הורוביץ' מתים מגעגוע לזוהר המצלמות. מי רוצה לנאום בכנסת בלי שמצלמה מצלמת אותך במשך כל הנאום?
בינתיים העפתי את משקפי השמש ואת הכובע הטיפשיים (הטיפשות הזאת ארכה יום-יומיים בלבד), שנועדו להסתיר את המגה סטאר מעיני האנשים, ואני יוצא החוצה, חשוף ומאושר. כיף גדול לפגוש את האנשים (והנשים). כיף גדול לשמוע אותם, להיות איתם. לחבק אותם ולנשק (בעיקר את הנשים) על הלחי. הייתי קצת מטומטם כשהתחבאתי מכל החום הזה.
ההצגה החדשה בבית ליסין, "הבנאליות של האהבה", שכתבה סביון ליברכט וביים אבישי מילשטיין, היא עם כל הצער עניין משמים מעיקרו, כבד מדי, עצי מדי, מדוקלם מדי, עם כמה רגעים דרמטיים נושכי לב מעט. לא יותר. מדובר בסיפור אהבה שאולי התקיים ואולי לא, אי שם בשנות ה-20 בין ההיסטוריונית היהודייה המפורסמת חנה ארנדט, מחברת "הבנאליות של הרוע", המסה המפורסמת שעסקה במשפט אייכמן, לבין הפילוסוף הגרמני הנאצי מרטין היידגר, שהיה המורה שלה לפילוסופיה באוניברסיטה בגרמניה.
אם אמנם היו הדברים מעולם, יש כאן לכאורה חומר דרמטי, אלא שליברכט טובה הרבה יותר, מתברר, כשהיא כותבת על חייה, בסיפורים מצוינים (שהומחזו) ובעלי אופי אוטוביוגרפי כמו "תפוחים מן המדבר" ו"סינית אני מדברת אליך".
לעומת זאת, בעיבוד הספרותי הזה לדרמה שאיננה שייכת לחייה, ליברכט היא חיצונית מדי, מלאכותית מדי, מליצית מדי, וסיפור האהבה המאובק המוצג לפנינו נטול כל חושניות מינימלית. אפילו לא נשיקת פה אחת בסיפור האהבה "הלוהט" בין הפרופסור (עודד קוטלר שצועק מדי) לתלמידתו (מיכל שטמלר, המגלמת את חנה ארנדט הצעירה). מקסימום רפרוף דודי קל על צדי הפה. וכשחנה ארנדט המבוגרת (לאורה ריבלין) או הצעירה (אותה מיכל), מצטטות כל מיני אבחנות פילוסופיות של היידגר, הן נשמעות כמו גימנזיסטיות לא ממש חכמות שנקלעו לשיעור פילוסופיה מייבש שכל במיוחד.
מעניין מאיפה תבוא הנפילה שלי: מיהירות? מזחיחות? מרשעות? מטרחנות? ממחלה? מאיזשהו שד העבר? מאיזושהי התבטאות בהווה? מענייני הכספים הבעייתיים שלי? מדעיכת העניין במה שאני כותב? מהשמצות או האשמות בהווה? הכול יכול להיות. וזה לא אומר שאני לא אופתע. לגמרי. יש פסוק אחד בתנ"ך שאני תמיד פוחד ממנו. זה נאמר על אלישע הנביא: "ואלישע חלה את חוליו אשר ימות בו". איזה פחד. אני מעדיף למות קודם.
הטעות הגדולה ביותר שיכול לעשות קורא ביחס לשירתו המפותחת במיוחד והסתומה במיוחד של חזי לסקלי היא לנסות להבינה תוך כדי קריאה. אין שום סיכוי. מי שינסה להבין - במשמעות הרגילה של "להבין מילים". כלומר , להבין איך אפשר להסביר אותן במילים אחרות - ייתקע כבר בשיר הראשון בין מאות השירים הבלתי מפוענחים ברובם והמקסימים ברובם שאסף מאיר ויזלטיר לקובץ המפואר הזה, "באר חלב באמצע עיר" (עם עובד), מן המעניינים ביותר שהופיעו בשירה הישראלית.
לכן, התנאי המוקדם ליהנות ולהתבדר ולהתפעל משירתו של לסקלי הוא לקרוא אותה בקלות מוחלטת-כלומר, בערך במהירות שבה אנחנו קוראים עיתון-מתוך ויתור על המשמעות ומעקב מרותק אחר עקרונותיה הרגשיים והשיריים, כעין מעקב אחרי לוליין ההולך על חוט מתוח ולעולם אינו נופל: מבחינת לסקלי, נפילה היא כל סוג של מובנות או אנושיות כפשוטה.
גם כשלסקלי כבר נוגע ברגש אנושי הוא נוגע ברגש שהוא למעשה חוסר רגש, כמו בשיר הבא שבו הוא מתאר את חוסר יכולתו של מישהו בשם דויד (חזי לסקלי עצמו? ) לאהוב את אביו: "חוסר יכולתו של דויד לאהוב את אביו/ שהוא בעל מזנון לממכר עופות צלויים/ בעיר המרכזית/ ועוד שניים נוספים בערי שדה סמוכות". למי לועג לסקלי? כי ברור שהוא לועג למישהו. לאבא? לבן? לצבירת הרכוש? לכל אלה גם יחד. אף אחד לא יוצא נקי.
גם מפגשי האהבה אצל לסקלי הם לא אחת מפגשים שהתכוונו מלכתחילה למשהו אחר: "בפונדקים שאליהם לא/ התכוונו להגיע יאהבו אותנו/ כאילו לא אנו המצאנו/ את העורמה והכזב". כלומר , כל האהבה הזאת בטעות יסודה.
המכנה המשותף לכל זה הוא אחד-חמיקה מכל רגש מחייב, בוז לכל אהבה ונטייה להתאדות מוחלטת מכל סיטואציה ממשית: "יצאתי מהחדר/ וכששבתי אליו נמחקה המילה'חדר' מן המילונים/ ומילה אחרת באה במקומה./ ישבתי בתוך המילה האחרת /וצייתתי לחוקיה". איזה אינטלקט קר כקרח. איזה מגורים בתוך המילים, מחוץ למציאות הבשר ודמית. לכן טבעי ללסקלי (וזה כמובן חלק מבדיחת ההפחדה וההרחקה שלו, שנועדה להסוות דם משוררי חם מאוד) להשוות את עצמו לבעלי הדם הקר: "זהו דף בספר פתוח/ שבו אני מעיין בעיניים שקופות של לטאה".
בכלל, בעולם האנטי אנושי הזה יש לחפצים ולחיות כוח טמיר משלהם: "מוחו של החתול יודע לנצור ציפורניים,/ להבדיל בין ירח חנפני לשמש אדישה". לסקלי נותן פתחון פה גם לגומי הלעיסה שהדביקו אנשים (פוי) אל תקרת השולחן שישבו מסתמא לידו: "מצמידיו החשאיים של גומי הלעיסה אל תקרת השולחן/ זוכרים/ דקה איומה חסרת סוף במעלית/ מוארת באור יקר".
מה מאיים על האנשים האלה ברדתם במעלית? האם רגש האשמה על כך שהדביקו מסטיק ל"תקרת השולחן"? לך תדע. אבל הכול מצחיק להפליא, כמובן, באיזשהו אופן. מי עוד הפך את מצמידי גומי הלעיסה לתקרת השולחן לגיבורי שורות שיר? אל תהיו כבדים. אל תנסו להבין. פשוט תיהנו מכל דרכי החמיקה האינסופיות שפיתח לסקלי בפני כל בנאליות. אף אחד לא יתפוס אותו על חם, אף רגע, באמירה מובנת כלשהי או חמה באמת.
הַשּׁוֹפֵט תָּמִיד מְזַכֶּה אֶת הָאֶקְדָּח./ שׁוֹפֵט תָּמִים.
גם האקדח אשם, לא רק הרוצח, אומר לנו חזי לסקלי באחד מ"עשרים ואחד שירים קצרים או האקדח", למה? ככה. כי זה חלק מהאסתטיות של העולם, ולסקלי הוא אסתטיקן-על, שחפצים אצלו נוכחים לא פחות מאנשים. ותמיד נכון ומבדח להניח לשופטים לחשוד בעצמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
