כתב עת לכל פועל
מיתון? הצחקתם אותם. כתבי העת הספרותיים לא ידעו פריחה כזו מימיהם: על טהרת הפרוזה, לקידום היידיש, למען המודרניזם או לכינון הפלסטיניות - המדפים התחתונים בחנויות הספרים הופכים צפופים יותר עם כל יום שעובר
נכריז מיד: כל ניסיון למנות את רשימת כתבי העת הספרותיים הרואים היום אור בארץ יסתיים בכישלון. מדובר בדינמיות מעוררת השתאות: הם רובצים במדפים שמתחת למדפים בחנויות הספרים, בחנויות מקוונות או אלטרנטיביות, בספריות ובבתי קפה, שם הם מתרבים, כך לפחות נדמה, מיום ליום; חוצים שכבות גיל, שכבות כלכליות ושכבות תרבותיות; ומארחים גלריית כותבים מגוונת - החל באבני היסוד של הספרות העברית ועד לסופרים אנונימיים המפרסמים בפעם הראשונה.
בשנים האחרונות הצטרפו אל כתבי העת גבוהי המצח - "מאזניים", " קשת החדשה", " הליקון", "אלפיים", " עמדה", " גג", "הכיוון מזרח", " ארץ אחרת", ו"אודיסיאה - מסע בין רעיונות" - כתבי עת צעירים, חדשניים ומקוריים. ביניהם ניתן למנות את "מסמרים", כתב עת על טהרת הפרוזה, עם פזילה לכיוון הרומן הגרפי; "אורות" - כתב עת ליצירה חדשה; "דווקא" העוסק בתרבות היידיש; "משיב הרוח" השירי, שאך יצא עם אנתולוגיית תפילות ושירי תפילה; "הו!", במגמת חזרה למודרניזם; "סדק", פרויקט המוגדר כ"כינון פלסטיניות בשפה העברית", " כתם" לשירה ועוד ועוד.
מחאה, פרוזה, שירה או גם וגם - הוצאת כתב עת היא תמיד שליחות, וכל העוסקים במלאכה תמימי דעים: כסף אין פה. ובכל זאת: האם ההיצע הגדול מתבטא גם בביקוש זהה מצד קוראים, או שמדובר בקהל יעד קטן של צרכני תרבות גבוהה, ותו לא? "ברור שיש ליוצרים מצוקה רצינית כשהם מחפשים במות לכתבים שלהם: הם רוצים להיחשף ולהגיע לאיזשהו ציבור, ולכן הם זקוקים לכתבי העת", אומר חוקר הספרות והתרבות פרופ' אריאל הירשפלד. "אבל אני מעלה על דעתי שיש לא מעט כתבי עת שאף אחד כמעט לא קורא אותם".
מו"ל כתב העת "מסמרים", נועה דנציגר, משוכנעת שפריחת כתבי העת נובעת מתוך צורך אמיתי. "הדינמיות של התחום הזה מצביעה על התעניינות", היא אומרת. "אני חושבת שקיים ציבור קוראים גדול שמתעניין בכתבי עת. אבל נכון שיש רעש גדול בשוק הספרים וכתבי העת, במובן זה שיוצאות כמויות גדולות של כותרים חדשים מדי שבוע, מה שמקשה על קהל הקוראים לעקוב אחר ההתרחשות הגועשת הזאת - ולפעמים לפספס גיליון או כתב עת שהיו מעוניינים בו".
ויש מספיק חומרים טובים כדי למלא כתבי עת רבים כל כך?
"מניסיוני, אין מחסור בטקסטים מעולים. אני גם חושבת, אם יורשה לי, שאנחנו לא מתיימרים להכתיר'כותבים טובים' אלא מחפשים'טקסטים טובים'. מניסיוני, גם כותבים טובים יכולים לייצר טקסט שאינו טוב וגם כותבים שעדיין לא זכו בתואר כזה או אחר יכולים לכתוב טקסט מצוין. טקסט טוב יכול להיות לפעמים גם חד פעמי. אנחנו מנסים לזהות את הטקסטים האלה ובינתיים, טפו טפו, אין לנו בעיה".
"בבית חינוך עיוורים בירושלים/ היה אדון צבי המנהל/ מציג אותי/ בפני האורחים של המוסד/ ואומר/ הילד הזה כשיגדל/ נתקין לו/ רצועה אחת/ על כתף שמאל/ ורצועה אחת/ על כתף ימין/ ונעשה אותו/ אורג/ ויהיה עושה שטיחים/ למלכים/ולנסיכים. / אורג לא נהייתי/ אבל לפעמים/ ברגעים של חסד/ שיריי נעשים/ מרבדים קטנים/ לכל אורח ולכל דכפין( " נופים חבושי עיניים - מבוא לאיש עיוור", ארז ביטון, מתוך "אורות", גיליון "בורחס")
אז מי באמת צריך את כתבי העת? "קודם כול היוצרים - הן כיוצרים והן כקהל. זו מציאות של קהל ספרותי", אומר הירשפלד. "הם הקהל שממלא אירועים ספרותיים, הם ופנסיונרים שממש אין להם מה לעשות. אבל נעשית בתוך הדברים האלה לפעמים עבודה ספרותית מעניינת מאוד ואת זה אי אפשר לקחת מהם".
"'אורות' הוא לא רק במה ליצירות, אלא חממה ליצירות", אומרת דינה שטנר, מו"ל כתב העת "אורות". " הוא מאפשר לאנשים להיות חלק מהתרחשות תרבותית רחבה, מכניס אנרגיות חדשות לקלאסיקה ומאפשר לאנשים לחוות אותה מתוך פרשנות עכשווית. היצירה המשותפת של יוצרים רבים בז'אנרים מגוונים
ריבוי כתבי העת מאפשר גם להאיר באור חזק במיוחד מאפיינים שונים-למשל, התרחשות מקומית. דוגמה אחת כזו היא כתב העת החיפאי "אלת המסטיק-שיח מקומי", שעורכות מיטל נסים ולילך ובר. "לנו ולשכמותנו", אומרת נסים, "נסיעה לתל אביב בשביל לקנות כתבי עת מחתרתיים או ללכת לאירועי שירה שם על בסיס קבוע הופכים מחוויה מרגשת לטרחה מעייפת. יש משמעות למקום ולמזג התרבותי שבו, ולא נראה לי שיש טעם להתחקות אחרי מה שלא יהיה שלך אף פעם".
בכתבי העת גם נרשמים לעתים קרובות שיתופי פעולה משובבי לב. "אדומה" למשל, כתב עת שהוא איחוד של כתבי העת "הכיוון מזרח", " אתגר" ו"מעין", שנולד כתוצאה מהצורך לייצר אסופת שירים מעמדיים והגיע למהדורה שלישית. אסופה אחרת, "לצאת", הוכנה בדחיפות גדולה עם פתיחת המלחמה בדרום כתגובת מחאה מיידית, ורשמה שיתוף של מספר גדול של כתבי עת: "מעין", " אתגר", " דקה", "סדק", "גרילה תרבות" ו"מארב".
אבל מצד שני, כתבי העת מספקים גם לא מעט התכתשויות עסיסיות. "כתם - עיתון לשירה יומית" הספיק - כמעט מיד עם צאתו לאוויר העולם - להביע, איך נאמר בעדינות, אי נחת מגורמים שונים בשירה העברית. שנתיים חלפו מאז הניחו עורכיו דאז, יהודה ויזן ועודד כרמלי, קופסה עטופה בדמותו של פו הדב בפתחו של הבניין בו שוכנים משרדי "הליקון", קופסה שעליה התנוסס הכיתוב: "תיק-תק, תיק-תק, כתם שתיים עוד שבועיים".
זה נגמר במעצר. חוץ מזה, הם פרסמו באחד הגיליונות מודעת אבל הנושאת את שמו של בני ציפר שליט"א, ומתחו ביקורת על חבורת "הו!". ציפר הביע את דעתו מעל דפי "הארץ", ובתגובה הגיבו עורכי "עמדה", אריק א' ורן יגיל, במכתב למערכת, שבו טענו כי ציפר מחלק את עולם הספרות הישראלי לטובים ולרעים. בקיצור, שמח.
העיר היא הרקע המושלם לפשע, להתחדשות, לתקווה, לייאוש, לאנונימיות, לפרסום. היא פאר ההישג האנושי ותחתיות ההתנהלות הבין אישית. היא מחוז חפץ וסיבה למנוסה". (מסמרים גיליון "עיר")
מרבית כתבי העת אינם משחקים את המשחק הקפיטליסטי. 4,000 גיליונות או אלף? לא ממש משנה. כאן מדובר באמירה וביכולת אמנותית, המבקשות לבוא לכדי מימוש. "עצם הדרישה שכתבי עת לספרות יהיו כלכליים היא מוגזמת", אומר הירשפלד. "כתבי עת לספרות הם דבר אליטיסטי, והיו כאלה מאז מעולם ולתמיד. גם לכתבי העת המפורסמים של ראשית המאה כמו 'השילוח', היו רק אלפיים קוראים".
בהתאם, המצב הכלכלי העגום לא ממש משפיע על מצם של כתבי העת, משום שההכנסות - שגם ככה לא קיימות - לא יכולות להינגס. "כך או כך, השוק הזה לא קל", אומרת דנציגר. "אנחנו מקבלים תמיכה באמצעות רכישת ספרים ממרכז הדרכה לספריות וקיבלנו בעבר תמיכה ממפעל הפיס. אבל התמיכות האלה, חשובות ככל שיהיו, הן טיפה בים. והנה, בכל זאת שורדים".
הדפסתו של כתב עת עולה כמה אלפי שקלים. אם מוסיפים לכך עלויות כמו עריכה, עיצוב, תשלום לכותבים והפצה, הסכום עשוי להגיע לעשרות אלפים. "אין לנו ציפייה לרווחים, אפילו לא כאלה שיכסו את הוצאות הדפוס", אומרת מיטל נסים החיפאית. "קצת בנאלי לומר, אבל החלטנו ללכת על זה, כולל המימון העצמאי, כי אכפת לנו מהמרחב התרבותי סביבנו, על אף ששתינו סטודנטיות תפרניות לתואר שני בחוג לספרות בחיפה".
שמואלוף , איך אתם שורדים?
"אין מה להסתיר. לעתים אנחנו מקבלים תמיכה או תרומות מאנשים שמבקשים לא להזדהות. לשמחתנו, היום, בגלל הטכנולוגיה הזמינה, האפשרות להוציא כתב עת בכמה עותקים אינה יקרה כבעבר".
סליחה על הבוטות, אבל מה עם תשלום לכותבים?
"העבודה ההתנדבותית גדולה מזו המשולמת. אנחנו לא תמימים. מי שכותב בכתב עת זוכה ליוקרה. זהו התשלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
