מיקה שדה עומדת בזכות עצמה
ב"כוכב נולד" הציגו אותה כילדה מפונקת ממשפחת אצולה. אבל לא קל להיות מיקה שדה. להיות ילדה שמשלמת מחיר כבד על הקרייריזם של הוריה, לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של קרובי משפחתה המצליחים, להיקלע למשבר נפשי קשה בעקבות ההדחה מהתוכנית, לגנוז דיסק שלם, ערב צאתו ובייחוד - לא לגמרי לדעת מי היא באמת. גם עכשיו, עם שחרור אלבום הבכורה שלה
ואולי זה לא מקרה שאלה המילים הפותחות את הדיסק שעליו עמלה מאז נשרה מ"כוכב נולד 2". כבר שנים שהיא מחפשת את הזהות שלה בתוך המשפחה האריסטוקרטית שבה נולדה. מנסה לחפש קול ייחודי משלה. לעתים היא מצליחה במשימה. לרגעים "הם", משפחתה, מדברים מגרונה. פעם זאת אמה, מעצבת האופנה דורית שדה, שדיברה מתוכה על מקצועיות וקריירה. ברגע אחר זה היה אביה, זמר האופרה העולמי גבי שדה, שלימד אותה מהי טוטאליות והקרבה מקצועית.
בפעמים אחרות היו אלה הדודים, סנדרה שדה ומוני מושונוב, שאמרו לה "תני מעצמך עוד!". ולפעמים בני הדודים, מיכאל מושונוב ואחותו, אלמה, זמרת האופרה. גם אלרן דקל, בן זוגה בשש השנים האחרונות, סולן להקת פאנקשטיין, המשמש כסייד קיק של ליאור שליין, נכח ברוחו בפגישה. אפילו אחותו, הזמרת דפנה דקל, הפציעה לרגע. בכל נקודה בחייה מקיפים אותה אנשי התרבות הפרטיים שלה, שכבר מזמן נעשו שייכים לכולנו.
בגיל 24, עם דיסק בכורה ביד שאת מרביתו כתבה והלחינה, היא מנסה סוף סוף לעמוד בזכות עצמה. מעכשיו היא מיקה שדה - הזמרת. ביד אחת היא מחזיקה את הדיסק, וביד השנייה ממשיכה כבר חמש שנים וחצי לנגב שולחנות בחומוסיית אבו אדהם התל אביבית. רגל אחת עמוק בתוך התעשייה התובענית ורגל אחת, ליתר ביטחון, על קרקע יציבה.
"כשחיפשתי עבודה, רציתי משהו שיהיה הכי שונה ממה שמקיף אותי. לא חנות לבגדים ולא חנות למוזיקה, לא מקום שידברו איתי על תיאטרון, קולנוע או כל דבר אחר שקשור לתרבות. ככה הגעתי לחומוס". "מרד?", אני שואל. "יכול להיות. אף פעם לא ממש חשבתי על זה", היא לוחשת.
"החומוסייה היא מקום שמנתק אותי מהחיים שלי. לפעמים אני נתקלת בתגובות מצחיקות של'היי, מה את עושה פה'. זה קרה בעיקר בתקופה שהשתתפתי ב'כוכב נולד' אבל מבחינתי זה הכי טבעי וכיף. אני מכירה את רוב הלקוחות ומפרסמת את ההופעות והמייספייס שלי. זה נהיה כמו בית שני בשבילי".
לא בטוח שההגדרה של שדה למילה "בית" זהה לזו של רובנו. כילדה לצמד הורים קרייריסטיים וורקוהוליקים, היא גדלה כמעט לבדה. את נוכחותם של ההורים בבית היא זוכרת במעורפל.
"אמא נאבקה על הקמת העסק ואבא הסתובב בעולם כדי לקדם את הקריירה שלו. גדלתי עם מטפלת צמודה ותמיד הרגשתי שיש לי שתי אמהות. אמא שהולידה אותי ואוהבת אותי והמטפלת שהייתה המחנכת שלי. חרותה לי בראש תמונה שלי כילדה שמנסה להתקשר לחנות של אמא ב-12 בלילה, והקו תפוס כי היא בשיחות עם ספקים מחו"ל. מהר מאוד הבנתי שמשהו חריג בסיטואציה הזו ותרגמתי את הגעגוע שלי לכאב. הייתי מתלוננת הרבה על כאבי ראש, בטן או גב. ידעתי שזה מה שיחזיר את אמא הביתה. שזה מה שאולי יגרום לה לא לשלוח אותי לבית הספר ולהישאר איתי עוד כמה שעות בבית".
ואיפה אבא היה בכל התמונה?
"אבא רוב הזמן עבד בחו"ל, אבל הוא תמיד עשה את המיטב להביא אותנו אליו. זה היה הבונוס של החיים הלא שגרתיים שלנו. אפשר לומר שגדלתי בבתי האופרה הכי מרהיבים בעולם וכילדה הייתי מוקסמת מהעוצמה שלהם. יש בהם משהו כמעט רוחני. עומד זמר על הבמה ובלי מיקרופון מגיע עד השורה האחרונה באולם. ומבחינתי, תמיד הזמר הזה היה אבא שלי".
ואיך הייתה התחושה לחזור הביתה, כשאבא נשאר מאחור?
"עצובה. תחושת הלבד כילדה הייתה מאוד חזקה. סחבתי אותה איתי במשך שנים ואני עדיין סוחבת חרדת נטישה מטורפת. יש רגעים שאני יכולה להגיד לבן זוג שלי 40 פעמים 'ביי' לפני שאני יוצאת מהבית. אפשר לחשוב שלא אראה אותו יותר בחיים. כילדה, תמיד הסתכלתי על אמא וראיתי איך היא הולכת לישון לבד בלילה. זה היה נראה לי קשה. הרבה פעמים אני הייתי האבא בבית, הייתי החבר לשיחות. לפעמים היינו מדברות על הקשיים שלה ולא פעם היא העמיסה עליי דברים שמעבר לגיל שלי".
נשמע שהיית ילדה מבוגרת.
"זה תיאור מאוד מדויק. למדתי לדבר בשפה של מבוגרים מגיל צעיר ותמיד התחברתי יותר לאמהות של החברות שלי מאשר לחברות שלי. שקעתי לשאלות מהותיות על החיים. מגיל נורא צעיר כבר הכרתי את המילה 'קריירה' והיה ברור לי שאהיה זמרת. הייתי עומדת מול המראה ושרה.
חייתי במין סדנה שלא נגמרת אף פעם. אחרי הכול, ראיתי צמד הורים שעובדים מאוד קשה כדי להגשים את עצמם וזה מה שספגתי. מבחינתי המילה'מנוחה' הייתה מילת גנאי. טעות.
אבל היו גם רגעי אושר בחיים הלא שגרתיים של ילדותה. הופעות אורח עם אביה ב"מסיבת גן" המיתולוגית, טיולים במאחורי הקלעים של אולמות התיאטרון והאופרה בארץ ובעולם, ובעיקר הופעות חובבניות בחנות של אמה. "הייתי הולכת לארגז בגדי העודפים ולובשת את כל הבגדים, שכבות על גבי שכבות", היא נשאבת אל הזיכרונות.
"הייתי נכנסת למספרה הצמודה, רוקדת, שרה ועושה להם סטריפטיז. מורידה שכבה אחרי שכבה עד שנשארתי עם הבגדים שלי. מה שראיתי בבית הצית בי את הדמיון. הייתי ילדה עם ראש מפותח שעף למקומות רחוקים מאוד. הייתי גרועה בלימודים כי רוב הזמן הייתי עסוקה בלפנטז ולדמיין. כל מיני דברים מוזרים, למשל שאני יכולה לפתוח את עצמי באמצעות ריצ'רץ' ולצאת מתוך הגוף שלי.
תמיד הייתי קצת חריגה. בלי להתכוון. בתיכון למשל הייתי טיפוס די מתבודד. הייתי יושבת בהפסקות עם האוזניות והדיסקמן ומקשיבה למוזיקה חדשה שגיליתי. לא מצאתי את עצמי מבחינה חברתית. רק אחרי שעברתי לעירוני א' והתחלתי ללמוד מוזיקה, גיליתי את הבלוז, הג'אז, שירי הנשמה והאוזניים שלי עפו. אז, יותר מתמיד, היה ברור לי שהמוזיקה זה הבית שלי".
על תקופת הצבא היא פסחה, כמו במקרה של כמה מבני דורה. "הרגשתי שזה מאוד גדול עליי ושאני לא מוכנה. זאת הייתה התקופה הכי מדוכדכת של החיים שלי. הרגשתי שחור, כמו מעין דיכאון. לא הצלחתי להסתדר עם כלום, הייתי בתקופה מאוד נמוכה עם ההורים שלי והייתי בטוחה שהצבא זה המשכיות של להיות לבד. פחדתי שיכאב לי".
מתחרטת?
"אני מאוד מאוד מצטערת שלא עשיתי צבא, זה חסר לי היום. אני מקווה שאוכל לתרום איכשהו בחזרה. מבחינתי, שרק יגידו לי 'בואי להופיע עם גיטרה בבסיסי צה"ל', ואני מתייצבת".
לא בטוח שבמדיניות הנוכחית הצבא ירצה שסרבנית גיוס תופיע אצלו.
"מאוד צורמת לי ההתלהמות על אמנים שלא שירתו בצבא. אסור לשכוח שילדים שמתגייסים הם ילדים ולא תמיד יודעים מה הם רוצים. זה גיל שאתה הכי מבולבל בו. יש כאלה שיכולים להכיל את הצבא ויש כאלה שלא. חבל שגוזלים לאמנים את הזכות להופיע בגלל משהו שקרה לפני שנים. משתמשים בטיעון של 'מודל לחיקוי' ולפעמים זה מגוחך. אפשר לחשוב שילדים שמעריצים את עברי לידר באים ושואלים אותו 'סליחה, מה עשית בצבא?'. הרי עד שלא התחילו לכתוב על זמר כזה או אחר אף אחד לא ידע מה היה בעבר שלו. אני אשמח להופיע בכל במה ואם יש צורך גם אשמח לעודד את הגיוס לצה"ל במהלך ההופעה".
את הנסיעה למחנה 80 המירה שדה בנסיעה לגרמניה. במהלך חתונה של חברי משפחה, אלתרה עם התזמורת את "סאמר טיים" הקלאסי. עורך דין, המייצג מפיק מוזיקלי בגרמניה שנכח באירוע, התרשם וקישר אותה למפיק שהזמין אותה לחודשיים וחצי של הקלטת סקיצות. ההקלטות לא הניבו פירות, אבל חיזקו אצלה את התחושה שעולם המוזיקה יהיה עולמה המקצועי.
כשחזרה לארץ, סיפרו לה חברים על תחרות זמר היסטרית בשם "כוכב נולד". שדה לא הבינה על מה המהומה, אבל החליטה בעידוד החברים לגשת לבחינות. באודישנים שרה את "מיטשל" של מיקה קרני ("זה השיר הישראלי היחיד שהכרתי בעל-פה") ומצאה עצמה בנבחרת לצד הראל מויאל, סקעת ועדי כהן שלימים הפכו לשלישיית הגמר.
מיד סומנה על ידי ההפקה והקהל כילדה שנולדה עם כפית זהב בפה. באחת התוכניות, הרבה לפני שכל מתמודד ניסה להוכיח שהוא קרן פלס, העזה לשיר שיר מקורי בשם "צריך להיות ביחד". אבל במהרה שילמה מחיר על המקוריות והתעוזה והודחה מהתוכנית.
"בתקופה קצרצרה של חודשיים החיים שלי התהפכו פעמיים. פעם אחת כשהפכתי מילדה מתבודדת למישהי שיש לה אלפי מעריצים שעוצרים אותה ברחוב, ובפעם השנייה כשחזרתי לשקט שלפני. לא היה לי קל. הביקורת נזרקה עליי מכל כיוון. התחילו כל מיני משוואות של 'היא באה ממשפחה כזאת וכזאת אז בטח שהיא ככה וככה'. זה התחיל כפאן מוחלט וברגע מסוים הפך לסוג של טראומה. המילה פרוטקציה ריחפה באוויר. איזו פרוטקציה ואיזה נעליים? אמרו שאני עושה פרובוקציות. שאני צפונבונית ומסטולית. זה העליב אותי".
מה הרגשת אחרי ההדחה?
"התחילו לנקר אצלי השאלות של 'למה נפלתי'. הנפילה הזאת גמרה אותי. כשהייתי בתוכנית חשבתי כמו כולם, שכשאצא תהיה לי קריירה וכולם יריבו איפה אקליט את הדיסק שלי. ואז גיליתי שכלום לא קורה. התחילו כל מיני שאלות של למה לא מתקשרים אליי, מה לעשות, למה אף אחד לא מדריך אותי. לא הייתי מוכנה לבוכטה של הטירוף זה. מהר מאוד נהיה לי ריק. לא היה לי למה לקום בבוקר. הנפילה הייתה כואבת ולקח לי שנתיים להתאושש ממנה. לא ידעתי אפילו שהייתי בדאון מטורף עד שהלכתי לטיפול פסיכולוגי שהחזיר לי את האור לעיניים".
בדיעבד, את חושבת ש"כוכב נולד" היא מקפצה לקריירה או גורם מעכב בהתפתחות של אמן?
"אולי בהתחלה התוכנית עוזרת וגם זה רק בתנאי שהם יהיו מאוד אסרטיביים ויידעו מה הם רוצים. עובדתית, אם תסתכל על כל מי שיצא מהתוכנית, מדובר באנשים שנאבקים על מקומם. העבודה אחרי 'כוכב נולד' היא פי שמונה יותר קשה.
אני זוכרת שהלכתי לאודישן למופע שירי רחל ולא רצו לשמוע אותי כי הייתי 'מיקה מכוכב נולד 2', לפעמים בתעשייה שוכחים שזאת תוכנית בידור ושופטים אותך בכובד ראש על סמך שיר וחצי ששרת. זה מבאס. בכל אופן, לא ויתרתי והגעתי לאודישן ההוא וגם התקבלתי. הוכחתי לעצמי שאני יכולה לעמוד בחוץ בזכות עצמי. רק מיקה שדה. בלי ה'כוכב נולד'".
בארבע וחצי השנים שחלפו מאז התוכנית הספיקה שדה להיפרד מהבלונד ומהתלתלים השופעים לטובת גוון חום ותספורת קצרה. כאילו מבקשת למחוק את מיקה ההיא. במקביל החלה לאסוף חומרים לדיסק. בתוך התוהו ובוהו העצמי ישבה עם גיטרה, הלחינה וכתבה. אחרי שנתיים של עבודה מאומצת, גייסה כסף כדי להקליט את הדיסק באופן עצמאי. כמה שבועות לפני סיום התהליך, החליטה לגנוז אותו.
"בסוף התהליך הרגשתי לא בשלה. זה היה נשמע כאילו מיקה הילדה הקליטה דיסק. הרגע שתי שאני קודם כול צריכה למצוא את עצמי", היא מסבירה את המהלך הקיצוני. "ואז שוב התחלתי לאסוף חומרים חדשים, אבל הרגשתי שלא אהיה מסוגלת לעבור את המסלול הזה לבד שוב. העברתי חומרים לחברת התקליטים עננה, הם הביעו עניין ומהר מאוד נכנסתי להע קליט את הדיסק החדש שאפשר לומר שהוא למעשה הדיסק השני שלי. הפעם הרגשתי שהצלחתי לתרגם את האישיות שלי לתוך המוזיקה. הצלחתי לערבב את כל האהבות שלי. פופ, ג'אז, בלוז, נשמה, רוק. פיוז'ן כזה".
שחררת שלושה שירים לרדיו ולא נרשמה סערה. מאכזב?
"ברור שזה מאכזב. עבדתי כל החיים בשע ביל הרגע הזה ועכשיו ברדיו לא רוצים את זה. זה מבאס, אבל זאת הדרך האמיתית. גם דודו טסה, שאני מאוד אוהבת, הוציא הרבה דיסקים עד שהוא תפס בטירוף. לא יעזור לי אם אתעצבן או אוציא אגרסיות. אני לא אנוח לרגע ושום דבר לא ישבור אותי. יש לי את הדרך שלי".
מקנן בך הפחד שלא תצליחי לעמוד בסטנדרט המשפחתי?
"בוודאי. העניין הוא להיות חיובי וכל הזמן לעשות, לכתוב ולנגן. עכשיו יותר מתמיד אני מבינה את ההורים שלי ומעריכה את הדרך שהם עשו ואת ההקרבה שלהם. יכול להיות שחלק מהמחיר שהם שילמו היה על חשבון המשפחע תיות שלנו, אבל היום אני מבינה שזאת כנראה הדרך כשהולכים עם הדברים עד הסוף.
היום אני בנקודה שבה התקשורת עם המשפחה שלי היא הכי טובה שיש. אבא שלי מגיע להופעות כשהוא בחופשות בארץ, אחי הצעיר עשה קולות בהופעת הבכורה שלי ואמא שלי נוסעת לכל הופעה שיש בארץ. היום, יותר מתמיד, אני מקבלת את כל התמיכה ויודעת שבורכתי במשפחה מיוחדת".
עכשיו לפחות את כבר יודעת מי את?
"זאת שאלת מיליון הדולר. אני עדיין בודקת את הדברים".
נא להמתין לטעינת התגובות
