להגיד ואן גוך זה להגיד אני אמן
רותי דירקטור ממליצה על ביקור בשתי תערוכות שמוצגות במוזיאונים של ראובן רובין ונחום גוטמן. בראשונה אפשר לראות תגובות אמנותיות לואן גוך ובשנייה - התמודדות ראויה עם אפריקה בעקבות "בארץ לובנגולו מלך זולו" לנחום גוטמן
על פניה, התערוכה בבית ראובן נשמעת מאולצת יותר מאשר בעלת פוטנציאל לעניין אמיתי: "ואן גוך בתל אביב": שורה של אמנים ישראלים המגיבים בצורה זו או אחרת לואן גוך. נקודת המוצא לתערוכה היא ציור של ראובן משנות ה- 40 שהתגלה לאחרונה, ואשר נקרא "מחווה לוינסנט", טבע דומם עם דיוקן עצמי של ואן גוך ליד פרחים באגרטל.
ישנו בתערוכה ציור נוסף של ראובן - זר פרחים על כסא צהוב נוסח ואן גוך, מ- 1929. מלבד ראובן – עשרות ציירים. חלקם מגיבים לסגנון הציורי המפורסם, חלקם לדימויים האיקוניים – חמניה, כסא, חדר, וכמעט כולם - למעמדו המיתולוגי של ואן גוך כאב טיפוס של האמן המודרני.
זוהי תערוכה במתכונת המוכרת של אינוונטר שנערך על פי מיון מסוים (העמוד, הכסא הריק, הירקון וכו'), וכמו תמיד בתערוכות כאלה, עבודות טובות מוצגות לצד פחות טובות, ונוצרת מעין השטחה של כל אמני ישראל. מאריה ארוך דרך אוסבלדו רומברג ופיצ'חדזה ועד אניסה אשקר, כולם מגוהצים הפעם דרך הזווית של ואן גוך, ובכל זאת, למרבה ההפתעה, גם מהפריסה הרחבה הזאת אפשר לחלץ משהו.
למשל, עבודות טובות ששכחנו (הדיוקן של בגין עם תחבושת סביב אוזנו, מתוך הסדרה של קומר ומלמד ארל, "מנהיגי העולם שאוזנם הימנית כרותה", 1978), הברקות ישנות שמעניין לחשוב עליהן מחדש ("ואן גוך בתל אביב" של גרבוז, מתוך "אם לא ענק אז לפחות בגנו", מ- 1978, עבודה שנונה ומצוינת, עם מלוא התובנה של
ההשטחה נובעת מרידוד ההבדלים בין אמנים שעסקו באופן אינטנסיבי ועקרוני בדמותו של ואן גוך (תומרקין וגרשוני הן הדוגמאות המובהקות) לבין רוב האמנים האחרים אשר ההתייחסות שלהם היא מקרית או חד פעמית. תומרקין יצר במחצית השנייה של שנות ה- 80 סדרה גדולה של עבודות סביב דמותו של ואן גוך, גרשוני השתמש בואן גוך כאחד ממובילי המהפך הסגנוני שלו בסוף שנות ה- 70.
מצד שני, למרות הבנאליות לכאורה של הנושא, ולמרות היות ואן גוך מושא הציטוט השחוק ביותר, ריבוי העבודות בכל זאת מצטבר לאיכות כלשהי. לא בהכרח תגלית מרעישה, אבל משהו שמעניין לחשוב עליו: אמנים רבים, עד היום, בשלב זה או אחר של יצירתם מגיבים לואן גוך, כאילו כדי לאשר לעצמם דבר-מה הכרוך בזהותם כאמנים - במלוא הכוונה, או במלוא האירוניה. דרך הצדעה לחייל האמנות המפורסם ביותר, הם מעבירים את עצמם טקס הטבלה לעולם האמנות. למרות שזה שחוק ושגור, להגיד ואן גוך זה להגיד אני אמן.
ואן גוך בתל אביב, אוצרות: כרמלה רובין, עדנה ארדה, שירה נפתלי, בית ראובן, ביאליק 14, תל אביב
התערוכה במוזיאון נחום גוטמן מתוחכמת יותר מבחינת הגישה האוצרותית: לא אינוונטר ציורים סביב נושא או מוטיב מסוים, אלא ניסיון לעורר עניין בנושא לא פופולארי במיוחד, דרך הפופולאריות של גוטמן עצמו. התערוכה "צייר-צייד: הניצודים" היא חלק מסדרת תערוכות שיזמה טלי תמיר בעקבות "בארץ לובנגולו מלך זולו", ספר הילדים הזכור לטוב של נחום גוטמן שפורסם בשנות ה- 30. בהשראת המסע לאפריקה שעורך גוטמן היא אצרה יחד עם מעין שלף את התערוכה הקבוצתית המעמידה במרכזה את האפריקאי בן זמננו, הפליט, הנודד, חסר הבית, הנרדף.
לא קל להציג אמנות עכשווית במוזיאון שמבוסס על נוסטלגיה, לא פשוט להציע מבט עכשווי וביקורתי במקום המשווק את עצמו דרך התרפקות על העבר. המאמצים של טלי תמיר לתמרן אמנות עכשווית בתוך המוזיאון ראויים להערכה. ל"צייר-צייד" קדמו במוזיאון נחום גוטמן התערוכות צייר-צייר, וצייר-צליין, אבל קשה שלא לחשוב בהקשר זה גם על "עריצותו של השקוף", תערוכה שאצרה מעין אמיר לפני מספר חודשים בגלריה מנשר ואשר הציגה עבודות של אמנים ישראליים צעירים שיצרו דיוקנאות עצמיים כשחורים, או באמצעות השחור.
תמיר ושלף בחרו בגישה אחרת ובאמנים אחרים מאשר ב"עריצותו של השקוף". הן חיפשו את האופן שבו אפריקה ואפריקאים, שחורים ועצם הווית השחורות, מתנחלים בפנטזיות או בחרדות של אמנים ישראלים. לפחות מבחינת הצהרת כוונות הן חפשו את האחר עצמו, ופחות את ה"אני" המערבי המנכס אותו. כמובן, זהו נושא מעניין, ברמה פוליטית-חברתית לא פחות מאשר ברמה האמנותית.
כצפוי, לא כל העבודות מוצלחות באותה מידה, לא כל העבודות מגשימות את הציפיות שמעורר הטקסט של האוצרות. מבין 8 האמנים בתערוכה בולטת בנוכחותה המסיבית עדה עובדיה, אמנית כמעט לא מוכרת, שהציגה בעבר בגלריה הקיבוץ. עבודותיה מקבלות כאן את עיקר תשומת הלב, היא מצטיירת כמו הציר המרכזי סביבו נבנתה התערוכה כולה. לגוף העבודה הגדול שלה, המורכב מציורים ואובייקטים, היא קוראת "כף התקווה הטובה". הציורים הם על ניירות מבריקים, האובייקטים עשויים מחומרים שונים ומגוונים. הדמויות שחורות, והצבעוניות סביבן אדומה וורודה ועזה מאוד.
חלק מהאמנים בתערוכה היו באפריקה, אחרים (עובדיה ביניהם) לא. במובן זה מזכירה התערוכה את "יפן זה כאן" שאצרה מירה לפידות במוזיאון ישראל, ובה הוצגה הפנטזיה היפנית כפי שחלחלה לעבודות של אמנים ישראליים שכלל לא היו ביפן. בדומה ליפן, גם אפריקה היא מושג שגדול ורחב בהרבה מהטריטוריה הגיאוגרפית עצמה, ובמקרה זה - מהיבשת עצמה.
דינה כהנא-גלר מבססת את עבודת הקיר היפה על זיכרון מביקור אמיתי באפריקה, הקשור בסירה מענף בננה שקנתה מילדים. פסל קיר מוצלח נוסף הוא זה של רענן חרל"פ, אשר בנה מעמודי עץ גולמיים מעין רפסודה. לעבודה שלו איכות ראשונית, משהו בין מעשה ידיהם של ילידים לבין חפץ של הישרדות.
אבל לצידה של עדה עובדיה, האמן הנוסף שמושך תשומת לב בזכות העבודות ופחות בזכות מה שמשייך אותו לתערוכה, הוא עמי פייצ'ביץ. הוא מציג ציורי שמן, החורגים מהאקוורלים שהפכו להיות כה מזוהים איתו. מצד אחד מאכזב לא לראות את ציורי המים היפים-מוזרים שלו, מצד שני אפשר להבין (ולהעריך) שהוא מנסה לא להתקבע על סגנון שיהפוך לסמלו המסחרי. לציורים בתערוכה הוא קורא "ארץ מקולפת", והם מעבירים סיפורים של דמויות שחורות בתוך נוף צבעוני. את הנוף הייתי מתארת כמנוקד ומגומגם. הסיפור נבנה דרך כתמי צבע, או גושי צבע, ויש לו קצב משלו. ללא קשר לתערוכה ולנושא שלה, פייצ'ביץ מסתמן כאחד הציירים שכרגע הכי מסקרן לעקוב אחריו.
בקומה השנייה של המוזיאון תלויות עבודות של גוטמן, וביניהן רישומים ל"לובנגולו מלך זולו". המבט שלו על אפריקה – אקזוטי, רומנטי, מתפעל – לא שונה מהותית מהמבט האוריינטליסטי על ארץ ישראל ועל ילידיה הערבים. השילוב של הערצה ואימה חל הן על ארץ ישראל ותושביה והן על אפריקה ותושביה. האם אפריקה היא הרחקת עדות לתת-טקסט קרוב יותר ובוער יותר שהתערוכה מנסה להעביר?
ומעבר לכל המחשבות שמעורר גוטמן, והציור הארצישראלי של שנות ה- 20 וה- 30, והציור היהודי המוקדם יותר נוסח שמואל הירשנברג (היהודי הנודד, הפליט, הנרדף הנצחי), ודמות הנרדף שמשנה את זהותה במהלך התקופות, לא יכולתי שלא להיזכר בצילומים של פיטר הוגו (Pieter Hugo), צלם הולנדי-קנדי אשר מצלם את אפריקה ואת אנשיה.
הוא ידוע בצילומי הלבקנים האפריקאים, ובצילומי הגברים אשר מגדלים צבועים ומציגים אותם לראווה לפרנסתם. ספק פריק שואו, ספק מסע אנתרופולוגי, ספק צילום טיפולוגי. "ארץ המאפליה" ממשיכה להזין פנטזיות ואקזוטיקה, ובמובן זה ההצלחה של תערוכת "הניצודים" רבה: היא מצליחה לגרור את גוטמן לשיח העכשווי.
צייר-צייד: הניצודים, אוצרות: טלי תמיר, מעין שלף, מוזיאון נחום גוטמן, שמעון רוקח 21, נווה צדק
נא להמתין לטעינת התגובות
