השחקן נאהר בשיר: ת"א מסתגרת
נאהר בשיר, שמגלם בתיאטרונטו מפוטר טרי, מסביר איך מרגיש שחקן דרוזי רחוק מהמרכז ולמה קל יותר לאשכנזים. "לליהוק של ערבים יש השלכות פוליטיות", הוא אומר
נאהר בשיר צילום: רענן כהן
"אני אוהב את המחזה הזה", אומר שחקן היחיד שלה, נאהד בשיר (29). " הוא נכתב ממש בתחילת המשבר הכלכלי, וכאילו ניבא אותו. הוא מראה את הבגידה של הקפיטליזם, זה שכולנו הלכנו אחריו בעיוורון".
"קברניט העץ", שכתב זאבי ביומיים, מגולל את סיפורו של מר וייס, איש פשוט שהולך לראיון עבודה אחרי שפוטר מעבודתו הקודמת. מר וייס יושב בחדר ההמתנה ומדמיין את השיחה שינהל עם מי שאמור לראיין אותו. במסגרת הסימולציות, הוא נכשל שוב ושוב, ובהדרגה גם מתערער מבחינה נפשית. בסוף הוא דווקא מקבל את העבודה, אבל מגלה שמדובר בעבודה זהה לזאת שממנו פיטרו אותו - נטולת אפשרויות קידום, דלת שכר, נטולת ביטחון. גם בעתיד, הוא מבין, יפוטר מדי שנה.
"יש לי ילדה בת שנה, משפחה טרייה, ופתאום אני מוצא את עצמי חושב על דברים שלא חשבתי עליהם קודם", אומר בשיר. "פעם לא חשבתי על העתיד. דאגתי רק לעצמי. ופתאום, החיים הפכו לממשיים יותר. אם אין לי עבודה, אין לי כסף לאוכל לילדה. זאת סכנת חיים של ממש, וזה מאוד מפחיד. המחזה מדגים את התחושה הזאת
חזק מאוד. אני אוהב את החיבור שלו, מבחינה סגנונית, בין רגעים עצובים למצחיקים".
בכל מקרה, גאה בשיר לדווח, זאת ההצגה שהכי נהנה לעשות, ודווקא בגלל שאין כסף. "בכל פעם שמצאתי את עצמי בהצגה דלת תקציב שכזאת, שהיה צריך להתחלק בהוצאות, להביא אביזרים ובגדים מהבית, גיליתי שאני יותר נהנה, שיש לי תחושה גדולה יותר של חופש, של יצירה, של התגבשות".
בשיר, יליד כפר מרר, למד משחק ובימוי באוניברסיטת חיפה ומתפרנס בשגרה מהוראת תיאטרון בבתי ספר. הוא הספיק להשתתף בתיאטרון עכו, בפסטיבל עכו ובפסטיבל מסרחיד, בתור שחקן, במאי ומחזאי. בתור שחקן דרוזי שגר רחוק מהמרכז, הוא אומר, אין לו הרבה אופציות מחוץ לפרינג'.
"בוא נגיד שמכפר מרר לתל אביב בלי פקקים זה שעה וחצי גג, אבל תל אביב סוגרת את עצמה בתחום התיאטרון", הוא אומר. "התחושה שלי היא שיש ברנז'ה סגורה של בתי הקפה, התיאטראות, שאתה צריך להכיר אותם, לשבת בהם. וחוץ מזה, ברור שהיותי דרוזי זה משהו מגביל. התיאטרון מאוד חושש לאפשר לשחקן ערבי לשחק משהו שהוא לא דמות של ערבי. במאים, מנהלי תיאטרון, כולם מפחדים לפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת מכיוון שהם חוששים שלליהוק כזה יהיו השלכות פוליטיות. רק את יוסף (ג'ו) סוויד אפשר ללהק בקלות כי הוא נראה אשכנזי".
בהצגה הזאת אתה משחק יהודי. מר וייס, לבן.
"זה כמובן היה מצחיק ואירוני, וגם שונה מהרבה דברים שעשיתי בעבר, כי יצא לי להתמקד בפוליטיקה מדינית ומעט יחסית בדברים חברתיים כמו זה, שהם יותר על זמניים ועל לאומיים. זאת אחת הסיבות שנהניתי מההצגה הזאת כל כך, כי אני מרגיש שאני מדבר פה לכל אחד ועל כל אחד, בלי כל סוגיית הלאום".
מה מושך אותך להצגות יחיד?
"אני חושב שהאתגר. הסיכון. זה שהכול יושב עליך, על כתפיך, אין פרטנר שיציל אותך. זה כמו להיות בלהקה ואז לקבל את הסולו של החיים שלך. ובסולו הזה אתה צריך להפגיז. לא מילה מאוד מוצלחת למציאות שלנו. אז אולי 'משתולל'? הדימויים שלנו כל כך שליליים. אבל הכוונה היא שהרגע הזה, של להיות לבד על הבמה, מרגיש כמו השיא של החיים שלך, כשחקן וכאדם".
תיאטרונטו, עד ה-13.4, רחבת יפו העתיקה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם