עידו תדמור: "איבדתי את הקשר עם עידו האמיתי"
טוקבק אחד באינטרנט - זה מה שנדרש לעידו תדמור כדי להתעורר ולהבין שהבזקי הפפראצי סנוורו אותו והשכיחו ממנו את אורח החיים המתאים לו. אז הוא עשה פרסה חדה, ועכשיו הוא אבא בהתהוות, מאורס לבן זוג שצעיר ממנו ב-20 שנה וכבר ממש לא שינקינאי שרץ ממסיבה למסיבה. השחרור מחיי הרווקות
יותר מכל הוא זוכר את הרגע שבו המבטים שלו ושל סונדרי בת ה-12 הצטלבו. שלוש שנים אחרי המפגש ההוא הוא יושב בסלון ביתו שבתל אביב, אוחז דף מכתבים שקופל ונפתח עשרות פעמים ומצייר את דמותה מתוך הזיכרון שמסרב להרפות. "עידו היקר, אני מתגעגעת אליך", כתבה לו באנגלית, "אני מסתכלת בתמונה שלך ומקווה לבוא לגור איתך בישראל. שלך, סונדרי".
"איך היא נראית?", אני שואל, ומיד הוא משרטט את דמותה בפיוטיות. "כמו נימפת ים שחרחורת. צבע עור שחום, שיער ארוך שמגיע עד לישבן, מבט מצועף וחיוך ממכר. היא ילדה מדהימה ואינטליגנטית, שמדברת אנגלית שוטפת. הכי היא הקסימה אותי כשרקדה לי את ריקודי הבוליווד שלהם".
כשיצא מבית היתומים, התיישב ברכב הקונסוליה המפואר שהביא אותו לשם ופרץ בבכי. הוא התקשה להכיל את העצב העמוק שראה בעיניה. פתאום זה היה ברור לו: סונדרי צריכה להיות שלי. ושם נולד הרעיון לאמץ אותה כבת.
"עם יד על הלב, שנים ארוכות הייתי מרוכז בטיפוח הקריירה שלי. השקעתי שעות על גבי שעות בעבודה על הגוף שלי. שנים נתתי לבני הזוג שלי תחושה שהזוגיות היא במקום שני ובטח שלא הייתי בנוי להיות אבא. הייתי מרוכז בעצמי", הוא מתוודה, "אבל ככל שהתבגרתי, נכנסתי לטלוויזיה ומצבי הכלכלי השתפר, הראייה שלי השתנתה. מאז שאני במערכת יחסים יציבה ואוהבת עם בן זוגי הנוכחי והמדהים, הבנתי שלא רק שאני רוצה ילד, אני זקוק לילד. אני רוצה לתת חיים טובים למי שלא קיבל את החיים במתנה".
מה היה כל כך מיוחד בסונדרי שגרם לך להחליט שהיא תהיה הילדה שלך?
"אין לי הסבר רציונלי לכך. זה היה מסוג האירועים המחוללים בחיים. פתאום היה לי חיבור רגשי אליה. כמו בהתאהבות. מין רגש לא ברור הציף אותי. כמו הרגש הזה שיש כנראה להורים. כשהגעתי למלון הרגשתי פתאום גל געגועים אליה. זה היה הרגע שהחלטתי שאני מאמץ אותה.
פתחתי את לבי בפני נספחת התרבות של ישראל בהודו ושאלתי אותה איך אפשר לקדם את העניין. היא הבטיחה לסייע, למרות שבאותה נשימה גם הבהירה שההודים לא מתפארים בעוני שלהם ונמנעים מ'לייצא' אותו החוצה. ככל שהשעות חלפו והחלו הבירורים, עלו יותר ויותר שאלות, כמו מה יהיה אם העובדה שהיא נשאית איידס תתגלה בארץ? איך יתייחסו אליה פה והאם יאשרו לה להיכנס?".
העובדה שהיא נשאית איידס לא הרתיעה אותך?
"לא, עם עשרה סימני קריאה. ממש לא. אני שייך לדור שחווה על בשרו את המכה הנוראית הזו של מגפת האיידס בצורה הכי נוראית. איבדתי לא מעט חברים מהמחלה וצברתי הרבה מידע על איך אפשר לחיות איתה. היום אנחנו נמצאים בנקודה שאמנם אין טיפול שמחלימים ממנו, אבל בעזרת קוקטייל תרופות אפשר לחיות שנים. רציתי להעניק עתיד מדהים וחיים שלמים לסונדרי".
כשחזר לישראל הגעגועים אל סונדרי התעצמו. הוא הבין שלא מדובר בגחמה של רגע, שכר עורך דין שיברר את סוגיית האימוץ וגילה שכהומוסקסואל לא יוכל לאמץ לבדו את הילדה. הוא גם למד לדעת שמשרד הבריאות הישראלי איננו מאפשר העלאת נשאית איידס לישראל. באמצעות הקונסוליה הישראלית בהודו שמר עמה על קשר והעביר לה מסרים מעת לעת. אחרי כמה חודשים, החליט לשוב להודו.
"המפגש השני היה מדהים. נכנסתי לבית היתומים וכאילו הייתה קרן אור שהאירה רק אותה מבין כל הילדים. ניסיתי להיות מאוד זהיר ולא ליצור אצלה ציפיות גדולות מדי. חשתי שהיא רואה בי קרש הצלה". עיניו נוצצות מהתרגשות. הוא פותח שוב את המכתב שכתבה ומביט בו ארוכות
"הכי רציתי לחבק את סונדרי ולומר לה שאני הולך להפוך עולמות עבורה, ומצד שני, גיליתי שהמציאות האכזרית לא מאפשרת לנו את זה. בפעם השלישית והאחרונה שביקרתי אותה זה היה לפני כחצי שנה. אז כבר גיליתי מולי אישה קטנה ויפה. הלב שלי נחמץ תוך כדי הפגישה".
ועדיין, לתדמור נדרש עוד זמן לא קצר כדי להפנים שלא יוכל לאמץ את הילדה ששבתה את לבו. הראש אמר דבר אחד, אבל הלב סירב לציית: "המשכתי להתענג על המחשבה הזאת תקופה ארוכה, עד שהגיעה תחושה אמיתית של אובדן. הבנתי שאני מוותר על המקום שנקרא 'על פי חוק', אבל לא ויתרתי על המקום שנקרא 'על פי הרגש'.
מבחינתי, כשהיא תגיע עוד שנתיים לגיל 17 ותהיה מסוגלת לקבל החלטות כאישה עצמאית - יש לה חדר פנוי אצלי. הקשר הזה לא יסתיים בגלל החלטה כזו או אחרת של משרד כזה או אחר פה או בהודו. אני מקווה שמשרד הבריאות הישראלי ימצא לנכון לתקן את המדיניות שלא מאפשרת להביא לכאן בן אדם ולהעניק לו חיים. במלחמה האחרונה פתחנו את השערים לפצועים מעזה. למה רק במלחמות אנחנו הופכים להיות הומנים?".
אבל מפח הנפש ההוא רק דרבן יותר את תדמור (45) להפוך לאבא. לפני כשלושה חודשים הוא פנה לשתי עמותות ישראליות המסייעות באימוץ מחו"ל ופתח בתהליך לקראתו. גם במקרה הזה גילה שהדרך מתישה, ביורוקרטית ובעיקר אטומה.
"נדהמתי לגלות שבשנת 2009 אין כמעט מדינה אחת בעולם שנותנת לגבר חד-הורי לאמץ ילד. ואם הגבר הוא גם גיי, אז בכלל מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית. זה מרתיח אותי שגיי צריך לעבור תהליך של גיהינום בעניין הזה. יש הומואים שמאמצים ילד ומשקרים שהם סטרייטים, אבל אני לא יכול לעשות את זה. אני גיי מוצהר. היו מי שהמליצו לי לשקר. גם בחלק מהעמותות רמזו לכך, אבל אני לא יכול לראות עצמי נכנס לתהליך שבו אני משקר. להסתכן שאולי יעלו על זה וייקחו לי את הילד? את המכה הזאת אני לא אשרוד".
איפה התהליך הזה עומד עכשיו?
"אחת העמותות נמצאת כרגע במגעים מתקדמים עם מדינה שהייתה חלק מברית המועצות ואני מחכה לתשובה סופית בכל רגע נתון. אני מתעקש לאמץ ילד רק אם אוכל לעשות זאת בצורה נקייה וגלויה. בחודש שעבר נוצר תקדים כשחבר הכנסת לשעבר עוזי אבן ועמית קמה אימצו רשמית בחור בוגר, ואני מקווה שזה יוביל לפתיחת פתח לתהליכים נוספים בארץ".
לא יותר פשוט לאתר אמא ישראלית ולעשות ביחד ילד, כמו שעושים לא מעט הומואים בישראל?
"אני לא פוסל את האופציה של לעשות ילד עם רווקה מבוגרת או עם זוג לסביות, ואפילו יש לי כמה אופציות. זה פשוט שיש לי פנטזיה, אולי קצת ילדותית, לילד שיהיה פול טיים אצלי. שיישן ליד המיטה שלי, שאחתל אותו, שיגדל ויתפתח מול עיניי. קשה לי תודעתית להיות אבא רק בשעות מסוימות של היום. אם בסופו של דבר לא אצליח לאמץ, אעשה זאת עם אישה".
עידו תדמור התבגר. בעיקר התרכך. ההופעה החיצונית שלו מעודנת מתמיד והוא איבד, לדבריו, טונות מהריכוז העצמי המאפיין אמנים. הוא גם הרבה פחות קשוח. גם עם רקדניו ובעיקר עם עצמו. כבר לא מנסה להוכיח לעצמו שהוא על-אנושי. "פעם אם הייתה לי הופעה לא טובה, הייתי מעניש את עצמי בעוד שעות עבודה. היום לא אלקה את עצמי. למדתי לסלוח לעצמי", הוא אומר.
חלק מהרכות האופפת את תדמור נגזרת ממערכת היחסים שלו בשנתיים האחרונות עם שלו לבן ("כמה טוהר יש אפילו בשם שלו") - איש היי-טק שצעיר ממנו ב-20 שנה ושאותו הכיר במסיבת פורים במועדון "האומן 17" - "לא האמנתי שאתחבר למישהו כל כך צעיר. חששתי מזה שהוא בחור צעיר שנראה מצוין, ואני לעומת זאת מתבגר. באותם הימים סיימתי מערכת יחסים ארוכה שיצאתי ממנה פגוע אחרי שבן הזוג שלי החליט ביום בהיר אחד להיות עם נשים, התחתן ועשה ילד. התרסקתי לגמרי מהפרידה הזאת. כשהכרתי את שלו חששתי שוב להיפגע כל כך".
החשש להיפגע עדיין קיים בך?
"כבר לא. שלו הוא אחד האנשים היותר בוגרים, מפוקסים ונטולי אגו שהכרתי. הוא מהר מאוד נטע בי את ההרגשה שאני זה מה שהוא רוצה. הוא כולו נתינה. בתור אמן הראש שלי מעבר לעננים. אני לא מתבייש להודות שאני דרמה קווין, לטוב ולרע. אני בן אדם לא פשוט והדרישה שלי מעצמי היא מטורפת. הכל אצלי בעבודה הוא טוטאלי. זה לא תמיד היה קל לפרטנרים שלי.
אני מגיע הרבה פעמים אחרי יום ארוך - סחוט, שחוק ובעיקר מאוד חשוף ושברירי מבחינה נפשית. הוא תמיד מחזיר אותי לקרקע ומסוגל להכיל אותי מבלי להרגיש קטן או בצל שלי. לצערי, הייתי ביותר מדי מערכות יחסים שלא היה בהם איזון, שאני הייתי בהם החזק. היום אני לא במקום הזה. מצאתי מערכת יחסים שלווה, שוויונית ומאוזנת".
מאוזנת מספיק כדי לחשוב על מיסוד הקשר?
"אתה רואה את זה", הוא מרים אצבע ענודה בטבעת, "זה אומר הכל".
טבעת אירוסים?
"בדיוק השבוע קנינו טבעות. אחרי הכל, יש לנו בית, שתי מכוניות זהות, שני זוגות אופניים, חתולה בשם סטפני שאימצנו, מחשבה לאמץ כלב וכמובן ילד. בהחלט יש לנו מחשבות רציניות למסד את הקשר בינינו".
קשה היה להימלט מתדמור בארבע הש?נים האחרונות, מאז התיישב על כיסא השופט האמפטי ב"נולד לרקוד" ובהמשך ב"לא נפסיק לרקוד". הוא הגיח כמעט מכל ערוץ טלוויזיה ומכל מדור פנוי בעיתונות. השתתף כשחקן בסרט "ידיים קשורות" ובסדרות "הנפילים", "הפיג'מות" ו"לאהוב את אנה", הגיש זמנית את תוכנית הבוקר של "קשת" ועבד על תוכנית תרבות ל"רשת". לא סירב לאף הצעת עבודה, לרבות קמפיין לוויטמינים, עיצוב ליין בגדים לגברים, ראיונות בתוכניות אירוח, מופעי הת?נדבות ואינספור אייטמים במדורי הרכילות. שיתף פעולה עם כל עיתונאי.
הרקדן הרעב לתשומת לב ופרנסה טרף את כל תכולת המגש שהועמד לפניו. אחרי כן גם את המגש עצמו. לא מעט קולגות הרימו גבה על התנהגותו. תהו איך נפל למלכודת הדבש של מדורי הרכילות. הוא עצמו, כך הוא מעיד, לא שם לב שנכנס למערבולת. רק טוקבק אחד של גולש אנונימי באינטרנט הצליח לתת לו סטירה וירטואלית.
"זה היה ביום שבישרו לי שתוכנית התרבות שהייתי אמור להגיש לא תעלה בגלל בעיות תקציב. הייתה ידיעה באינטרנט וטוקבק אחד הבהב לי מול העיניים. פתחתי וקראתי'מזל שעידו תדמור לא קיבל את התוכנית כי הוא משתנה ציבורית'. זה זעזע אותי. נעלבתי קשות, כמו ילד קטן".
למה בעצם? הרי כתבו עליך דברים ארסיים הרבה יותר מזה.
"אם להיות כן עם עצמי, זה פשוט לחץ על משהו אמיתי. משהו בכניסה לטלוויזיה גרם לי לסחרור. בגיל 40, אחרי 27 שנות ריקוד ומאבק קיומי, נשאבתי לזה ואיבדתי את עצמי ואת הקרקע שעליה אני עומד. 'נולד לרקוד' הפך אותי למפורסם בתוך לילה. בהתחלה זאת הייתה אופוריה קסומה של 'וואלה, כל העולם אוהב אותי ומכיר אותי'.
אחרי שנים של מצוקה ומאבק בעולם המחול, פתאום קיבלתי הכרה. יצאתי להמון אירועים מתוקשרים ונהניתי מהיחס של הצלמים, החתימות והתגובות ברחוב. ואז התחלתי לקרוא על עצמי טוקבקים קשים ומעליבים והשמצות בעיתונים. אנחנו נמצאים בתקופה שיושבת לה רכילאית, לרוב ממין זכר, שמרשה לעצמה לכתוב עליי מבלי להכיר אותי. הם כותבים את זה וחושבים שזה לא פוגע ולא נוגע-אבל זה פוגע".
הרכילאים יאמרו: "תישאר בבית במקום לקפץ מאירוע לאירוע - ולא נכתוב עליך".
"היום אני בהחלט נמנע מזה. עזבתי את רחוב שינקין, שבו גרתי זמן רב ושבו שורצים צלמים כל הזמן, ועברתי לגור ברחוב שקט בצפון תל אביב. אני גם לא רץ כבר לאירועים מתוקשרים, אלא אם מדובר ביום הולדת של חבר או מופע של אמן שאני אוהב. יצאתי לכל האירועים והמסיבות כי הסתחררתי. להתפרסם זה כמו סם. זה ממכר. אני חושב שבאיזשהו מקום איבדתי את הקשר עם עידו האמיתי".
מישהו מהקרובים אליך ניסה לאותת לך שאתה מאבד כיוון?
היה ריאיון משפחתי שלי עם הוריי, ואבא שלי אמר שם: 'הפרסום של עידו הוא כאין וכאפס לעומת הדמעות שלי כשאני רואה את אחת מיצירותיו'. הרגשתי שמאחורי האמירה היה ניסיון לתת לי הכוונה למקום נכון יותר בש?בילי. והאמת? הוא צדק. לא אהבתי את עצמי באותה תקופה ולכן אותו טוקבק נחרת לי בלב. היום אני במקום הרבה יותר מאוזן ומרגיש הרבה יותר יציב, נינוח וטוב עם עצמי.
אני לא מתנצל על התקופה ההיא, אבל גם לא מנסה להתחבא מאחוריה. אני גם לא רוצה לשקר: נעים לי שמגיבים אליי ברחוב. נעים לי שאני מוזמן להופיע בפני ועד עובדים ומרוויח על ריקוד אחד כמו זמר פופ. נעים לי לעשות טלוויזיה. עד לפני כמה שנים הייתי בשפל כלכלי. עכ?שיו נעים לי".
ועדיין, קשה להתעלם מהעובדה שיש משהו בביקורות. אחרי הכל, היצירה המשמעותית האחרונה שלך הייתה לפני שנים.
"זה לא לגמרי מדויק. יצרתי ערב סולו בשם "רוקד", וגם ערב משותף עם אוהד חיטמן במסגרת 'פסטיבל הפסנתר'. אבל אני בהחלט מודה שאחרי עשור וחצי של הולדת יצירות שנה אחרי שנה, הגעתי למקום רווי ואטום. הייתה תקופה שהרגשתי משותק והשיתוק הזה בהחלט נפרץ או נשבר הודות לכל המערבולת שהייתי בה. הייתי כנראה צריך לעבור איזו טלטלה על מנת ליצור קרקע חדשה ומעניינת ליצירה".
מה הכי העליב אותך בתגובות שקיבלת?
"הביקורות שמסחרתי את עולם המחול מאוד פגעו בי. למה קשה לקהל הישראלי לקבל את העובדה שאדם יכול להיות מוכשר בכמה דברים ומותר לו להתנסות במשהו אחר שלא לוקח ממנו כלום? למה בארצות הברית ברברה סטרייסנד יכולה להיות גם זמרת מדהימה, גם שחקנית מוכשרת, גם תסריטאית מוערכת וגם בימאית? למה פה אם אתה עושה יותר מדבר אחד, אתה לא בסדר? אז הלכתי לבדוק עוד מקומות אחרי 27 שנות קריירה. זה לא לגיטימי? אני צריך להיות טיפש בשביל לא להכין את היום שאחרי הריקוד. בסופו של דבר, אני מרגיש שהגעתי למקום מאוזן. הפרסום לא גרם לי לאבד את עצמי, אלא למצוא את עצמי מחדש".
בנקודה שבה הוא נמצא כיום תדמור מבקש שנשפוט אותו לא רק על סמך העבר, אלא גם על סמך העתיד. מצד אחד הוא מבקש להזכיר לכולנו שהיה כאן הרבה לפני התוכנית ההיא. שהוא אמן מוערך שאחראי לכמה מיצירות המחול האמיצות והמרגשות שנעשו כאן. שרשימת הפרסים שגרף לאורך השנים ארוכה מאוד. שוועדת וינה לאיתור רקדנים מוכשרים בעולם הכתירה אותו לאחד מעשרת הרקדנים הטובים בעולם.
מנגד, אחרי שמצא, בראייתו, את שביל הזהב שבין אמן לידוען, הוא נותן פול גז ועובד במ?קביל על חמישה פרויקטים גרנדיוזיים: בחודש מאי ישחזר את עבודותיו הראשונות "הסיר של סימה" ו"תא" במסגרת חגיגות 20 שנה למרכז סוזן דלל, הוא עומל על ערב סולו שיעסוק בחוויית האמן שהתפרסם והיחסים המורכבים שלו עם עולם הזוהר ועל העלאת היצירה הוותיקה "מכתוב", המתארת את סיפור הבריאה על גבי הר המצדה.
במקביל, הוא ממשיך להופיע כסולן. במיוחד הוא נרגש משיתוף הפעולה הטרי שלו עם עיריית חיפה, שבמסגרתו מונה לסוג של "שר ריקוד" עירוני. "לפני כמה חודשים יצרתי קשר עם יונה יהב, ראש עיריית חיפה, והצעתי לו להפוך את חיפה לעיר שתייצא רקדנים לעולם. הוא הרים את הכפפה וכרגע אני אחראי רשמית על פיתוח וטיפוח אמנות המחול בחיפה.
אני משמש כיועץ בשתי מגמות מחול בתיכונים, שותף למסלול מקצועי להכשרת רקדנים עם סטודיו R ויועץ לעיריית חיפה ותיאטרון בכל מה שקשור למחול. הנוער בחיפה נחשף כעת למחול הודות לתמיכה של העירייה והתיאטרון, שמציעים כרטיסים למופעים במחיר של עשרה שקלים. היעד שסימנתי לעצמי הוא הקמת להקת מחול רפרטוארית שתקבל תמיכה של עיריית חיפה ומשרד התרבות".
להקת מחול על שם עידו תדמור?
"פעם מבחינת האגו היה חשוב לי שתהיה להקה שתישא את שמי, כרגע יותר חשוב לי להקים להקה רפרטוארית בישראל".
נשמע כמו פרויקט פרישה.
"פרישה?", הוא מגחך, "לא כל כך מהר. יש לי לפחות עוד 15 שנים לרקוד".
קצת עצוב.
"חשוב לי להמשיך להיות רענן וחיוני. אני רואה אנשים בגילי שבעיניים שלהם יש משהו שאומר שהם כבר ויתרו על החיים האלה. אני רוצה להמשיך לטרוף את החיים. הדבר היחידי שאולי יאט את הקצב שלי יהיה ילד. אני כל כך בשל לו, שבשבילו אני מוכן להאט קצת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם