הנבואה ניתנה לבמאים: התעוררות הקולנוע האוסטרי
פסטיבל הקולנוע האוסטרי, שנפתח השבוע בתל אביב, מציג כמה פנינים. ובייחוד - סרט משנת 1924(!), המציג את גירוש היהודים מהמדינה באמצעות רכבות
המונח "סרט אוסטרי", אם כך, לווה בדרך כלל בסוג של קריצת עין. כלומר, יש לנו עסק עם קולנוע גרמני, אבל כזה שעבר תהליך של הגעלת כלים. וכך נפוצו אז סרטי אופרטה, ואלסים והמון געגועים לשנות הזוהר של האימפריה האוסטרו-הונגרית. ובמיוחד נודעה אז הטרילוגיה הפילמאית בכיכובה של רומי שניידר הצעירה, על אודות הקיסרית אליזבת, הלא היא סיסי האגדית, אשת הקייזר פרנץ יוזף הקשיש ירום הודו.
כל הסידור הנוח הזה בא אל קצו בשנת 1965, כאשר ממשלת ישראל כוננה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית, ובתי הקולנוע נפתחו בפני סרטים מתוצרת גרמנית, ובתוך כך נמוגו לגמרי אותם "סרטים אוסטריים". למען האמת, קולנוע אוסטרי לא באמת הופק, ודאי שלא קולנוע שיצא שמו למרחקים בשל איכויותיו. ספרי הארכיאולוגיה הפילמאית מציינים אמנם שסרטים נעשו באוסטריה כבר לפני 101 שנים, אך עד שנות ה80-, עד בואם של יוצרים רבי משמעות כמיכאל האנקה, אקסל קורטי ואולריך סיידל, הסרטים מאוסטריה לא היו מקור לאיזושהי גאווה אמנותית.
והנה בשבוע הבא נופלים על תל אביב תריסר סרטים אוסטריים, שנחושים לשנות מהיסוד את ההתייחסות אל תעשיית הקולנוע הזאת. לרגל פרוץ חגיגות המאה לעיר העברית הראשונה, מצטרפים אל המסיבה הזאת גם ארבעה סרטים עלילתיים, חמישה סרטי תעודה ועוד שלושה סרטים אילמים, כולם מתוצרת אוסטריה. הסרטים, או לפחות חלק נכבד מהם, נוגעים באופן כזה או אחר ביחסים שבין היהודים לשכניהם מווינה ומהסביבה.
כזה הוא סרט הפתיחה "השכנים האבודים של פרויד", שיוצג בסינמטק תל אביב בנוכחות הבמאי קורט מאייר. זהו סרט תעודה המתחקה אחר קורותיהם של יהודים שהתגוררו בבניין מספר 19 שברחוב ברג הווינאי, בית שבו גר זיגמונד פרויד במשך 47 שנים, עד 1938, כשהוברח לפריז ומשם ללונדון והוא אז בן 82. בניגוד לאבי הפסיכואנליזה, הרי שלשכניו לא היו קשרים בינלאומיים,
הבמאי מאייר, בסיועו הפעיל של הצלם הלמוט וימר, משוטטים ברחבי הבניין, בדירותיו הנושנות והמשופצות, בגרם המדרגות המעוגל ובעל המעקה המסולסל, מנסים להקיש מתוך הדומם על החיים שהומתו. זהו סרט המעדיף לעתים קרובות מדי מחווה צורנית על פני אמירה מילולית, ובכך מועד לא אחת לתוך מלכודת האסתטיציזם נטול העמדה.
דומה שמצלמתו של וימר לוקה במחלת ים; כל הזמן בתנועה, שטה או מקפצת, ומתמכרת, כמו בהתקף של פטישיזם, לתיעודם של שולחנות דוממים, דוחות מודפסים במכונת כתיבה עתיקה, תמונות קיר והמון ריהוט ופיצ'פקעס. כל זאת מתוך הנחה (מוטעית, יש להוסיף) שאלה הם העדים הדוממים לחיים התוססים בברגאסה מס' 19 עד שגורשו משם הדיירים היהודיים.
מאייר מדובב דיירים נוכחיים בבניין. חלקם מהגרים מטורקיה, מאיראן או מהודו, ואחד מהם הוא אוסטרי, שהתגלגל לבניין ב-1940, כשהשלטונות העניקו למשפחתו דירה "ריקה". כלומר, נקייה מיהודים שסולקו. דייר זה, נרגש כולו בפני המצלמה, מנצל את פגישתו עם אישה קשישה מתלמידותיו של פרויד, כדי להתנצל על העוול שנגרם לה על ידי בני עמו. אם כך, אפשר להירגע. הכול בסדר, לפחות מההיבט הדיפלומטי - שהרי לבסוף האוסטרי מבקש סליחה ומחילה.
לא צריך היה להמתין עד 2006, מועד הפקת הסרט "השכנים האבודים של פרויד", כדי לראות את וינה ריקה מיהודיה. סרט מפתיע, אפילו מדהים (במובן הישן של המילה) בשם "עיר ללא יהודים", שהופק ב-1924, משולב אף הוא בתוכנית הנוכחית. זהו סרט אילם שביים הנס קרל ברסלאוור על פי ספר משנת 1922 שכתב הוגו באתהאוור, סופר פופולרי ממוצא יהודי, שאף שימש כעורכו הראשי של העיתון "נויה פריי פראסה" (שבו עבד תיאודור הרצל).
עלילת הסרט עוקבת אחר המתחולל בבירה האוסטרית מיד לאחר שמפלגה פשאיסטית משתלטת על המדינה. בראש המפלגה עומד אנטישמי קיצוני, שבנאום גורף מצליח לשכנע את הפרלמנט הצוהל שיש לשמור על טוהר הגזע הארי, ולסלק מווינה את כל היהודים. וכך יוצא שהסרט מציג מראות של יהודים מגורשים הנדחסים לקרונות רכבת, ושיירות של פליטים הנמלטים מהעיר עם ספרי תורה בידיהם. צריך לשוב ולהדגיש כי מדובר בסרט משנת 1924, כלומר תשע שנים לפני שהיטלר הגיע לשלטון בגרמניה ו-15 שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
אך לא הנבואה בסרט שמצאה מאוחר יותר את מימושה האכזרי במציאות היא שמייחדת את "עיר ללא יהודים", אלא גם העובדה שהתסריטאי באתהאוור נרצח לאחר הפרמיירה בידי נאצי צעיר. זה נאסר אמנם על ידי משטרת וינה, אך שוחרר מהכלא כמה חודשים לאחר הרצח, והפך לגיבור עממי אוסטרי כבר בעידן שקדם להיטלריזם.
בשנים האחרונות נסקה העשייה הפילמאית באוסטריה, ולפני שנה אף זכה "הזייפנים" של סטיפן רוזוביצקי בפרס האוסקר. ואגב כך: "היורשים", סרט קודם ומעניין שהכין אותו רוזוביצקי, משולב אף הפעם בתוכנית ההקרנות בתל אביב. לפני כמה שבועות טיפס סרט אוסטרי אחר - "נקמה" בבימוי גץ שפילמן, לשלב הגמר בתחרות האוסקר לשפות שאינן אנגלית, אך הפסיד את התואר הנכסף, ממש כמו "ואלס עם באשיר".
"נקמה", סרט מרתק העשוי במיומנות מרבית, הוא אולי שיאו של הפסטיבלון הנוכחי. במרכז הסיפור אסיר לשעבר המועסק כמשגיח בבית זונות, ובתוך כך מתאהב באחת העובדות במקום, אוקראינית צעירה בשם תמרה, ומצליח להבריח אותה מתחת לאפם של המאפיונרים המנהלים את סצנת המין הווינאית. בדרך הבריחה מוצאת תמרה את מותה, ובן זוגה יוצא לחפש אחר זה שירה בה את הירייה הקטלנית ולנקום דמה.
הרצון לנקמה הוא בבחינת פתיחה של מסע חיפושים כמעט דתי, המזכיר לא אחת נושאים שבהם התעמק הסופר הצרפתי ז'ורז' סימנון. שילוב אפקטיבי בין סצנות סקס בוטות, אלימות פיזית, תיאורי דאון טאון אפלוליים לעומת החיים בטבע הפסטורלי, מניבים יחד יצירה שלמה, מצולמת נפלא, שמתהדרת בעבודת סאונד מרשימה ובמשחק נאמן. במיוחד מתבלטת אישיותו של הנס טאנהייזר, שחקן בן 83, שבעבר התעסק בלוליינות קרקס, סחר באמנות, עיצוב במה ונגינה באקורדיון. כאן הוא בתפקיד סבו הכפרי של הנוקם.
בישראל מוקרן עתה "פרידות", הסרט היפני שכאילו חטף ל"וואלס עם באשיר" את האוסקר. האמת חייבת להיאמר: "פרידות" אכן גנב אוסקר, אך דווקא מ"נקמה" האוסטרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
