צעירים לעזאזל: קבוצות הצעירים נעלמות מהבמה

על אף שאיש אינו מתווכח על חשיבותן, קבוצות הצעירים של התיאטראות בישראל נוטות להתפוגג בלי להותיר חותם. האם באמת אי אפשר אחרת?

יונתן אסתרקין | 11/4/2009 14:14

"צעירים או לא צעירים, החלום שלי היה להקים קבוצה ולהוביל אותה. במציאות שלנו זה חלום שהוא כמעט בלתי אפשרי להגשמה, ולכן נפלא שזה קרה", אומר הבמאי הצעיר גלעד קמחי על קבוצת השחקנים הצעירים, שאותה הוא מוביל כרגע עם ההצגה המוזיקלית "חלום של לילה בלב קיץ" מאת שקספיר ובתרגומו של דורי פרנס בתיאטרון בית ליסין.

חלום ליל קיץ, בית לסין צילום: גדי דגון

"קבוצה, אנסמבל, זה לא דבר לגמרי טבעי לשחקנים, כי היא דורשת ויתור על האגו, שהוא חלק משמעותי בנפש של שחקן. אבל בעיניי זה שווה הכול, כי כוח של קבוצה תמיד גדול יותר מכוח של יחיד".

לא חששת מעבודה עם צעירים חסרי ניסיון, או מכך שקבוצות צעירים לא שורדות תמיד שנים רבות?
"על חוסר הניסיון היחסי של שחקנים מפצים המון מוכנות לטעות ולגלות, המון התלהבות ורצון טוב וכמובן המון כישרון, כך שזה מתאזן. בנוגע לחשש השני, כרגע הסימנים מצביעים לכיוון טוב. אותם חבר'ה שמשתתפים בפרויקט המוזיקלי הקודם שלי, ההצגה 'ברודווי פינת פרישמן' (מופע של שירים מתוך מחזות זמר - י"א) מופיעים גם פה, כך שלפחות עכשיו ההרגשה היא שזה משהו שבונים עליו גם לעתיד. כבר מדברים על פרויקט שלישי".

למרות האופטימיות של קמחי, קבוצות צעירים הן דבר שמנהלי תיאטראות אוהבים להכריז עליו, אבל בדרך כלל אוהבים פחות לתחזק אותו. לצירוף "קבוצת צעירים" יש צליל צעיר, בועט, רענן; צליל של תיאטרון מתחדש שאינו קופא על שמריו ושלא מיועד רק לזקנים, טענה שמופנית לא אחת כלפי התיאטרון הממסדי באשר הוא.

בנוסף, באצטלה של קבוצת צעירים אפשר גם לנסות דברים מעט יותר אוונגרדיים בתיאטרון בלי להיתקל בהתנגדות של שחקנים מבוגרים או של קהל מנויים שמרני. אם התוצאה מוצלחת, הרי שאפשר להכתיר גאונים חדשים; אם לא, אין מה להתרגז ולהאשים - בכל זאת, מדובר בצעירים.

אלא שהמציאות לא תמיד תומכת בהכרזות. לקבוצות הצעירים בתיאטראות השונים בישראל לא היה עד כה המשך ממשי, או התנהלות שיטתית, שבמסגרתה עובר השחקן מבית הספר לקבוצת הצעירים, וכעבור כמה שנים ממשיך לאנסמבל הבוגר של התיאטרון, בשעה שאת מקומך בקבוצת הצעירים תופס צעיר חדש.

בישראל מעדיפים להכריז ברוב הדר וקומוניקטים על הקמתה של קבוצת צעירים, לעשות במסגרתה פרויקט או שניים ואחר כך להעלים אותה מעדנות אל תוך הלילה הטוב הזה של הצגות ילדים. אפשרות אחרות היא הקמתה של "קבוצת צעירים" שאין בה ממש צעירים, אלא סתם שחקנים שמרוויחים מעט בחוזה קיבוצי.

בתיאטרון הלאומי הבימה היו בשנים האחרונות שלוש קבוצות צעירים. הראשונה, בשנות ה-90, בהנהגתו של אילן רונן, הייתה אחת המוצלחות שבקבוצות הצעירים, עם הפקות כמו "מלחמת אחים" ו"מנדראגולה", אבל אחרי ששבקה חיים

לקח להבימה כמעט עשור להקים קבוצת צעירים חדשה, זו של סיגל אבין. אבין יצרה רק שתי הצגות עם הצעירים במהלך שלוש שנות פעילות. באחרונה נודע על הקפאת קבוצת הצעירים החדשה של הבימה בהנהגת הבמאי שי פיטובסקי בשל קשיים כלכליים.

לדברי אבין, הקושי הכלכלי הוא הסיבה העיקרית לפגיעה בקבוצות הצעירים. "לא זול להחזיק כזאת קבוצה, במיוחד היום", אומרת אבין. "שכר השחקנים, עלות ההפקות, הסדנאות שצריך לעשות לצעירים, הזמן שלוקח לייצר הצגות איתם. גם בתקופתי זה נפל בגלל בעיה כלכלית. וכשהתיאטרון מתחיל לעשות חישוב פר שנה של עלות לעומת הרווח הצפוי, קבוצות צעירים יוצאות יקרות מאוד. ואז, כדי לצמצם עלויות, התחילו להשתמש בשחקני הקבוצה גם לעוד תפקידים בתיאטרון, בהפקות שכבר עולות ממילא, ושוב הייחוד של קבוצת צעירים כקבוצה הומוגנית נעלם, והקבוצה מתפזרת".

התיאטרון נפגע כשחסרות בו קבוצות צעירים?
"אני חושבת שכן. שתי ההצגות שעשיתי עם הצעירים של הבימה, 'טקסי' (2005) ו'המחלוקת' (2008) היו שנויות במחלוקת וקיבלו ביקורות קשות לצד ביקורות מפרגנות ואתגרו את הקהל. עם היעלמותן של קבוצות צעירים נעלמות גם חלק גדול מההפקות היותר מאתגרות, וזה בהחלט פוגע בתיאטרון".

מנכ"ל תיאטרון גשר, לנה קרנדלין, סבורה דווקא שקבוצות צעירים אמורות להתקיים בדיוק במתווה שבו הן מתקיימות בארץ - מתווה שלפיו פעלה גם קבוצת הצעירים של תיאטרון גשר, אשר פעלה בארץ בסוף שנות ה-90 והעלתה את ההפקה "דון ז'ואן" מאת מולייר.

"מהקבוצה ההיא נכנסו הרבה שחקנים לתיאטרון גשר, והם היום שחקנים בכירים בו", אומרת קרנדלין. "כעבור חמש שנים עשינו שוב פרויקט צעירים, כשלקחנו כיתה שלמה מניסן נתיב, כולל במאי צעיר, עדו מוסרי, והעלינו איתם הפקה בשם 'שאריות של אהבה'. גם מההפקה ההיא נכנסו אחר כך שחקנים רבים לאנסמבל של התיאטרון, שחלקם עדיין משחקים אצלנו. שוב חזרנו על זה כשהעלינו את 'הבן הבכור' לפני שנתיים, ולקחנו חבורה גדולה של צעירים, שעדיין משחקים בהצגה הזאת. עשינו את זה שלוש פעמים לפחות בהיסטוריה הקצרה של גשר".

בכל זאת, יש בין הקבוצות הפרשים של שנים, אין המשכיות.
"ברור שאין, כי זה בלתי אפשרי. גם מבחינה טכנית אנשים לא יכולים להישאר צעירים לנצח. לאט לאט הם נכנסים לתפקידים בלהקה הבוגרת של התיאטרון. גם לא כל שנה יש חבורה מספיק מוכשרת של שחקנים, לא כל שנה יש פרויקט מתאים, ולא כל שנה יש תקציב. לא צריך ליצור קבוצות כאלה באופן מלאכותי רק כדי להגיד 'יצרנו'. צריך ליצור אותן לפי הצורך, לפי היכולת ולפי התשוקה לפרויקט, ותוך הקפדה על כך שיוכלו לעבוד אחר כך. בכל זאת, התיאטרון לא יכול ליצור לכולם תפקידים".