הולך וגדל הדור דניאל
אחרי שהלחין להיטי ענק לשירי מימון, להראל סקעת ולעידן יניב, דור דניאל משגר אלבום בכורה. במהלך ההקלטות הוא הספיק לעבור ניתוח מורכב במיתרי הקול ולאבד אהבה. ועכשיו, כשהשירים שלו חורכים את הרדיו, הוא מואשם בעודף שמאלץ. "אולי קוראים לי רכיכה", הוא מגיב, "אבל מה אני אשם שרייכל מרסק לי את הלב?"
"יש לך משהו בשבילי?", שאלה, ודניאל, שאמנם לא ייעד את "אהבה קטנה" במיוחד לשירי מימון, החל מנגן לה אותו על הפסנתר. אתם כבר מכירים את ההמשך. מאותו רגע, הרמזים בנוגע לשליחות המיועדת לו - קומפוזיטור הבית של מיטב אמני גלגלצ - המשיכו לזרום לכיוונו.
בתחילה הופיע אצלו ידידו מהצבא, הראל סקעת, וקיבל ממנו בתמורה את הלחן של "משהו ממני", ובהמשך הגיע אליו עידן יניב, ויצא מהדלת עם הלחן של "את יפה". דניאל, מצדו, קיבל את הרמזים באהבה. הוא רצה אמנם להיות אמן מבצע, אבל לא הייתה לו בעיה מיוחדת לנכס לעצמו טייטל נוסף על הדרך.
היה זה הרמז האחרון שכמעט שבר אותו. הוא נחת עליו בשיא העבודה המאומצת על "בין החלומות", אלבום הבכורה שלו, כשהיה במרחק של ארבעה שירים מסיום ההקלטות. "זה הלך ככה", הוא מספר, "היה לי בהתחלה קול צלול, אחר כך הוא נעשה מחוספס, ואז מחוספס מאוד, מחוספס מדי, עד שזהו, נגמר לי הקול לגמרי".
התהליך הזה התברר לו בהמשך, כשאזר אומץ וניגש לרופא כדי לבדוק את הבעיה, כהתפתחות של גידול פוליפים במיתרי הקול, שהלך והחמיר מיום ליום. באותו מעמד, הרופא גם גרם לו להבין כי ניתוח להסרתו של הגידול כרוך בסיכוי מסוים לאובדן קול. דניאל נתקף חרדה.
"שתבין", הוא אומר, "אני לא בנאדם דיכאוני. ההפך מזה. אבל אחרי שכבר התחלתי סוף סוף לעבוד על האלבום ופתאום הרגשתי שמיום ליום הקול שלי נעלם, שאני לא יכול לשלוט בו - זה הרג אותי. הגעתי למצב שבו אני לא מכיר את עצמי. נפלתי למין באסה שלא ידעתי איך אני יוצא ממנה, כי באמת, אני לא אחד שיודע איך להתמודד עם באסה. זה מיתרי הקול, אתה יודע. זה הדבר הכי מבאס שיכול לקרות לזמר בחיים".
האמת שזה נשמע לי בעיקר מפחיד.
"מפחיד? זה היה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים. התמודדתי עם זה במשך חצי שנה, יום יום, תוך ידיעה שאני עלול לאבד את הקריירה שלי עוד לפני שהיא התחילה. מה גם שזה ניתוח מסובך, כי זה במקום הכי רגיש בגוף, ואתה חייב להיות עם ידיים מאוד עדינות כדי להצליח בו. תקשיב, פשוט השתגעתי מזה".
אני מניח שגם עברו לך אי אלו מחשבות בראש. על אהובה עוזרי, למשל.
"לא רק שהיו לי מחשבות עליה - אני ראיתי אותה שם, בבדיקה. אתה מבין? זה היה פחד היסטרי. מצד שני, באותו זמן ממש נעלם לי הקול. לא היה כלום. אחרי הניתוח הייתי צריך לשתוק עשרה ימים, שזה גם היה לא פשוט בכלל. אתה יודע, בוויפאסנה לפחות יש הרצאות. לי גם את זה לא היה".
היום, כחצי שנה אחרי הניתוח, קולו של דניאל (26) כמעט חזר לעצמו לגמרי, וגם הוא, בכלל, נראה הרבה יותר טוב, כשבאמתחתו סינגל סופר מצליח ("מקום לצדך") שכבש את המקום הראשון בלא מעט מצעדים ברדיו, מושמע בלי סוף ומורד לסלולר בקצב עצבני. אבל עדויות לטראומה ההיא אפשר למצוא בכמה וכמה מקומות באלבום.
הבולטת שבהן מופיעה כבר ב"רציתי", השיר הפותח - גם בטקסט, שכתב דניאל בתגובה לחוויה המייסרת שעבר, וגם בקול, שנשמע צרוד מעט בחלקים שונים בשיר, מכיוון שהוקלט לפני הניתוח ודניאל ביקש שלא להקליטו שוב מאוחר יותר, כדי להזכיר לעצמו את מה שקרה. "ניסיתי לנשום, רציתי לגעת ולדעת שמכאן הגוף ינקה", הוא שר שם, "מחזיק את עצמי ביד,
כן, הפחד ההוא, נוסף לכול, גם תפס אותו לבד. זמן קצר קודם לכן הוא נפרד מחברתו, כרמל שיר (בתה של סמדר), אחרי שלוש שנים יחד. האחרונה ארזה יום אחד מזוודה, טסה לטיול ארוך בארצות הברית והשאירה אותו כאן, אכול מאהבה ומנסה להתגבר בכוח על שברון הלב כדי להקליט אלבום ולהגשים חלום. שלא במקרה, רוב השירים באלבום הלא מאוד שמח שלו עוסקים בזוגיות, ובעיקר בפרידה ובהשלכותיה הרגשיות. כולם מתכתבים ישירות עם חייו האישיים (דניאל לא ממש בקטע של מטאפורות). בעצם, נכון יותר יהיה להגיד שכולם נכתבו עליה, בגללה, בשבילה. ולא רק הם, אגב.
אם במקרה תהיתם לאיזו יפה בדיוק כתבה סמדר שיר את "את יפה", שזכה ללחן של דניאל, עכשיו אתם כבר בטח מבינים. "האלבום הזה הוא אוטוביוגרפי", מסביר דניאל, "לא המצאתי בו שום דבר. חוויתי פרידה קשה שנפרשת על פני כל האלבום. השירים נכתבו לאורך תקופת החיזור שלי אחריה, ולאורך כל המשברים שעברנו. פשוט כתבתי לה אלבום. אין דרך אחרת להגיד את זה".
אתה אוהב אותה עדיין. קשה שלא לראות את זה כשאתה מדבר עליה.
דניאל מגיב בשתיקה ארוכה, השפלת מבט וחזרה לשיחה עם לחלוחית בולטת בעין. "אה... כן תשמע, כל מה שלא אמרתי לה אז, אמרתי בשירים, והיא גם ידעה בדיוק איך לחפש את זה, להבדיל מאנשים אחרים".
ומה זה עשה לה?
"את זה אני לא יכול להגיד לך, אבל מה שבטוח זה שלאורך כל הדרך היא הכי תמכה בי, גם בתקופה הקשה שעברתי עם מיתרי הקול, כשכבר היינו פרודים. השיחה איתה הייתה השיחה שהכי חיזקה אותי לקראת הניתוח".
ומה קורה עכשיו, יש סיכוי שתחזרו?
"אנחנו במקומות שונים בחיים עכשיו, אבל לך תדע, אולי נחזור יום אחד לאותה נקודה ונוכל להמשיך את מה שהפסקנו. כרגע, בכל אופן, עדיין אין לי מישהי אחרת".
במילים אחרות, דניאל הוא אמנם לא יוני בלוך, למשל, אבל מצד שני גם לא לגמרי יוסי גיספן. הוא איפשהו באמצע. הפלירט שלו עם מוזיקה החל בגיל שש, כשאביו היה מפמפם באוזניו שירים של אריק איינשטיין מדי ערב, לפני השינה.
"במקום 'נומי נומי', שיר הערש שגדלתי עליו היה 'מכופף הבננות'", הוא נזכר. "אם ממש הייתי מתעקש על שיר ערש אמיתי, הוא היה משמיע לי את 'מה עושות האיילות בלילות?', אבל רק בביצוע של אריק. בכלל, אבא שלי מעריץ מושבע שלו, והוא גם זה שהשריש בי את כל האהבה שיש לי היום למוזיקה ישראלית. אני זוכר שבזמנו ממש-ממש אהבתי את 'צבי הנינג'ה', ויום אחד הוא הגיע הביתה עם חבילה של קלטות וידאו ארוזה במתנה. מובן שהייתי בטוח שאלה קלטות של 'צבי הנינג'ה', אז פתחתי בהתלהבות, וראיתי שזה היה 'כמו גדולים' של אריק איינשטיין. בזמנו התאכזבתי קצת, אבל היום אני מבין למה הוא קנה לי דווקא את זה".
מתי גילית שיש לך את זה בהלחנת מוזיקה?
"אף פעם לא הרגשתי ככה. כילד, לימדתי את עצמי לנגן בפסנתר לבד, כי לא היתה לי סבלנות למסגרות, ולאט לאט התחלתי להלחין שירים, אבל ברור שלא ידעתי אם זה טוב או לא. האמת שעד היום אני לא יודע אם זה טוב או לא. אני שמח כששירים שאני כותב מצליחים, אבל זה לא גורם לי להרגיש שאני עושה משהו טוב. תמיד כיוונתי לפרונט, זה מה שעניין אותי. להיות על הבמה ולשיר. מה שקרה לי אחר כך היה בטעות. אף פעם לא התכוונתי לכתוב שיר למישהו אחר".
וכשזה בכל זאת קרה, הרגשת שנתקעת מאחורי הקלעים?
"ממש לא. זה שנפתח לי מסלול בדרך של כתיבה לאמנים אחרים, זה יופי, אבל אף פעם לא התייחסתי לזה כאל הדבר המרכזי. אולי בעיניך, כאיש תקשורת, התחלתי את הקריירה שלי כאחד שהיה קודם מאחורי הקלעים. בשבילי זה ממש לא ככה".
איך הרגשת כש"אהבה קטנה" נעשה פופולרי ברדיו?
"תשמע, זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לתעשייה הזאת. לפני זה, לא ידעתי מה קורה שם בכלל. בגיל 17 כתבתי שיר על עצמי בגוף נקבה, סתם כדי לראות אם אני יכול להביע את עצמי ככה, ואז, אחרי כמה שנים, שירי באה, התלהבה, הקליטה סקיצה, בהמשך עשו מזה משהו שמעובד ומופק באופן מדהים - וזהו, קרה מה שקרה. זה היה מרגש בטירוף באותו זמן, אבל עם זה מעולם לא הרגשתי צורך להגיד שזה שלי. רק הייתי עסוק בלעכל את זה, בלהבין".
עוד לפני שדניאל הספיק לעכל ולהבין מה קורה סביבו, הוא קיבל שיחת טלפון מהסוג שמוזיקאים ישראלים מתחילים אפילו לא מעזים לחלום עליה בלילות. "עניתי לטלפון", הוא משחזר, "אמרתי 'הלו?', הקול אמר 'שלום, זה דור?', אמרתי 'כן', ואז הוא שאל 'דור דניאל?', אמרתי 'כן', והוא עשה לי 'היי דור, זה רוני בראון (הבעלים של הליקון - ר"ב)'.
ברגע שהוא אמר את זה, מיד ניתקתי. הייתי בטוח שעובדים עליי בטלפון. ככה זה היה פעמיים, ובפעם השלישית הוא אמר לי 'תקשיב, דור, תן לי צ'אנס, זה באמת רוני בראון'. אמרתי לו 'או-קיי, אני אתן לך צ'אנס, אבל אם זה לא אתה, אני מנתק שוב'. פשוט לא האמנתי לו. באותו רגע חשבתי 'נו, באמת, למה שרוני בראון יתקשר אליי בכלל?'. מאז נפגשנו על בסיס שבועי, וכל פגישה נמשכה שעות. הוא רצה לשמוע הכול, את כל מה שהיה לי".
בשלב הזה, דניאל כבר ידע שחלומו עומד לקראת התגשמות ושאלבום הבכורה שלו הוא שאלה של זמן, והחל לעבוד עליו במרץ. הוא לא העסיק את עצמו בשאלות כמו מה יקרה אם האלבום לא יצליח?, חששות מביקורות לא מי יודע מה אוהדות שאולי יתלוו ליציאתו, ובטח שלא בכאלה שידברו על עודף שמאלץ וקיטש בשיריו - כפי שאכן קרה בהמשך. גם כעת, האחרונות לא ממש מזיזות לו.
בכלל, כששדרנים ועיתונאים אומרים כל מיני דברים על זה שהמצב של המוזיקה הישראלית היום לא טוב, אני לא מבין על מה הם מדברים. אני אולי יוצא דופן, אבל אני מאוד מבסוט ממה שקורה פה. עידן רייכל, עברי לידר, רמי קלינשטיין, שלום חנוך, ריקי גל, מיכל אמדורסקי, אסף אמדורסקי - כולם הוציאו אלבום. תראו מה קורה בחוץ, איזה פסח הולך פה, משהו מטורף. למרות המיתון, התעשייה שלנו פורייה מתמיד".
אני חושב שהביקורת הזאת היא גם על כך שחלק מהדברים שמצליחים כאן בזמן האחרון מאופיינים בטקסטים פשוטים במיוחד ובמלודיות לא מורכבות במיוחד. גם השירים שלך לא מסובכים מאוד, בוא נגיד ככה.
"רגע, אבל בשביל מה אני כותב? בשביל לייפות דברים? אני יוצר, אני כותב מה שעובר עליי. למה שאני
אכתוב משהו לא אמיתי? למה להפוך את כתיבת השיר למשהו נורא מסובך, מורכב ומתיימר? יוצא לי מהלב משהו - אני פורק אותו. זו התרפיה שלי, זו המראה של הנפש שלי, זה מה שעבר עליי באותו רגע. למה אני צריך לייפות את זה עם כמה משפטים בשפה גבוהה? מה, כדי שכולם יגידו 'או-ווה, איזו עברית יש לו!'. בשביל מה אני צריך את זה?".
בשביל האסתטיקה, נו. הרי זה לא שאתה איזה זמר פאנק-רוק עם שירים שיש בהם בעיקר קללות. אתה כותב שירים רכים על אהבה. תשמע, אני חייב להודות שהפתיע אותי מאוד לשמוע את המילה "מזדיינים" בשיר "שישטוף אותו", למשל. ממש מוזר, השילוב הזה שבין הקול הצלול והמתוק הזה שלך למילה כזאת.
"כן, זה נשמע די תלוש, אה? כאילו לא מתאים. האמת שלפני שכתבתי את השיר הזה, שאלתי כל מיני מכרים שלי אם זה מפריע להם, הם אמרו לי שלא, אז אמרתי 'גם לי לא, אז יאללה!'. אתה יודע, לא שכבתי בגשם, לא התעלסתי שם ולא תיניתי אהבים. הזדיינתי. זה מה שקרה. אי אפשר להתווכח עם זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
