שלוש נקודות: אין אלוהים
האלבום החדש של שלום חנוך כל כך חד ומשויף, עד שניתן להשתמש בו כבמכשיר חציבה. בעידן שבו דיסק הפך למוצר ארכיוני, לא צריך גם בפונקציה המעשית הזאת. מדובר באלבום הטוב ביותר של חנוך ב-20 השנים האחרונות
אין כל ניסיון ליהנות, בשמיעה ראשונה. או אפילו לאתר להיטים פוטנציאליים. מה פתאום. מדובר בווידוא הריגה. כלומר, וידוא ששלום עדיין חי. ובועט. ושזה לא יהיה האלבום הזה, המפחיד כל כך, שבו יוכח שהגורם הכי יציב, הכי בסיסי, הכי אחראי לאהבה שלי למוזיקה ישראלית, כבר לא רלוונטי.
אבל במקרה של האלבום החדש, כל האקט הזה של פתיחת הציר מיותר כמעט מראש. וליתר דיוק, מהאקורדים הראשונים של "פתוחים לאהבה", שמעניקים בעיטה נדיבה ומענגת היישר לתוך הביצים. מה שניתן, אגב, לומר על האלבום כולו. לא נעים, לא קל להאזנה, לא גלגלצי ולגמרי לא מתאים להופעת אנפלאגד מול הסועדים בזאפה. בקיצור, חברות וחברים, אני מאושר לקבוע שמדובר באלבום הכי טוב והכי מטלטל של שלום ב-20 השנים האחרונות.
נכון, לא כל 13 הרצועות כאן שומרות על רמה אחידה. זה שלום. גם האלבומים הגדולים ביותר שלו לא היו מושלמים. אף אחד לא מושלם. איך הוא אומר ב"כל מה שחי", שמסיים את האלבום? "להישאר טיפש, להתבוסס בדם. להישרף באש, להיקרא - אדם". אבל אם כבר אדם, אז להיות אדם אמיתי. מוחשי. דעתן. בלי מיליגרם של התייפייפות או ויתור.
האלבום החדש של שלום כל כך חד, כל כך משויף, עד שניתן להשתמש בו כבמכשיר חציבה. בעידן שבו דיסק הפך למוצר ארכיוני, אל תזלזלו גם בפונקציה המעשית הזאת. יש אמירה קבועה בקרב מוזיקאים ישראלים שמועברת בלחש, מתוך כבוד. היא גורסת ששלום חנוך חי כבר עשורים שלמים על תהילת העבר. שהוא לא פוגע. ובייחוד,
כי כבר מזמן לא נשמע כאן קול כל כך ברור, כל כך נוקב, מכיוון המחנה שעמד פעם בראש המחנה. זה שלא מתבייש בחילוניותו (ע"ע השיר "אלוהים"), בתיעובו לפנאטיות מכל סוג ("מתפללים"), באינדיבידואליזם שלו ("במו ידיי"). בעולם שבו כל מוזיקאי מגלה לפתע את שורשיו חובשי הכיפה, ונשבע כי רבי יהודה הלוי נגלה לו בחלום, הגישה הגאה והבלתי מתפשרת של שלום נראית פתאום חדשנית כמעט.
קשה להיזכר בפסח פורה כל כך מבחינת כמות הכותרים הישראליים שיוצאים לחנויות. קשה גם לחשוב על תקופה מעוותת כל כך, מבחינת הפער בין אמנים צעירים לוותיקים. הפירמידה התהפכה, ובאורח מוחלט. האלבום הכי בועט והכי אנרגטי של החג מגיע מכיוון קשיש בן 63.
גם אזרחים מבוגרים כמו ריקי גל, או עמיר לב, ואפילו הקאספרים, אחראים ליצירות חדשות מהסוג עוכר השלווה. מנגד, צועדים הזאטוטים. או שמא נאמר, מדדים בכבדות. ע"ע דור דניאל, יאיר זיו וגם קובי אפללו החביב. שקטים, ענוגים, נעימים. בלי להפריע לשלום הציבור.
נא להמתין לטעינת התגובות
