ביג בן: מחוץ לווילה ואל הרחוב
מנחם בן יוצא מהווילה ומתרגל לתהילה שמחכה בחוץ, מסביר את העגמומיות במשדר האחרון של "האח הגדול" ומתייחס לזמרים עמם חי במשך חודש. תובנות השבוע
איפה, איפה הימים הנפלאים שבהם הייתי יכול ללכת שעות (אני אוהב מאוד ללכת ברחובות תל אביב),
בלתי מזוהה על
אז נכון שקרה לי דבר נהדר, אבל יש מחירים מסוימים שלא לגמרי פשוט לשלם. תאמינו לי.
מי שתוהה למה נראיתי עגמומי פה ושם במפגש המשודר האחרון ביום ראשון השבוע עם החבר'ה מ"האח הגדול", זה לא בגללם. זה בגללי. כי עוגמת החיים כבר נגעה בי כשיצאתי מן הריחוף הגדול בבית "האח הגדול". בעיקר עניין משפחתי מעיק אחד שאני לא רשאי לדבר עליו. התרחשות מפחידה שקרתה בימים האחרונים לשהותי בבית האח.
העניין נפתר לכאורה, אבל הוא עדיין מאיים על הנפש, ויאיים גם בשנים הבאות. זה לא שאני רוצה לעורר רחמים (למה לי?), אבל אני רוצה שתדעו מה מצבי, ואיכשהו הרגשתי שאני חייב לשתף אותכם (ואל תגידו לי שצריך להגיד "אתכם").
היו איתי כמה אמנים גדולים בבית "האח הגדול" ולמדתי להיות עניו מאוד כלפי האמנות הגדולה שלהם. שימי תבורי ומאיה בוסקילה, למשל, הם זמרים נטו, זמרים טהורים, מין ציפורי שיר, סוג של כוחות טבע המצויים כמעט מחוץ לעצמם, על אף שהם בוקעים מתוך תיבת התהודה הפנימית שלהם.
מיד כששמעתי אותו בבית "האח הגדול", מפיה של הזמרת, בלילה אחד שבו הזדמררה בחושך, בחצר, עם דניאלה פיק, אמרתי למאיה שזה הולך להיות להיט ענקי: "הלילה יורד קרוב אליי/ צל גדול נוגע/ עוטף את גופי כמו שמלה אפורה/ מזכיר בי את מה שקרה./ חצית אותי, את דמותי השלמה/ אין לי רגע שקט/ הפכתי אחרת, אינני דומה/ עומדת חשוף, עירומה". איזה יופי. וכולנו חשופים, אגב, עירומים. בבית "האח הגדול" וגם מחוץ לו.
זה לגמרי בסדר שיאיר לפיד לא רואה את "האח הגדול", כפי שהעיד על עצמו ביום שישי שעבר ב"ידיעות אחרונות". ובכל זאת הופתעתי מן הפתיחה על "חברים מדרג ב' שהתארחו אצלו לארוחת ערב והיה משעמם", עד שהשיחה התלהטה בנושאי "האח הגדול". "חברים מדרג ב'"?! זה מה שיש לך להגיד על חברים שישבו אצלך ואכלו איתך ארוחת ערב בביתך? והם עוד צריכים לקרוא את זה בעיתון?
אחרי "הנפש הטובה מסצ'ואן" המענגת בלי גבול בתיאטרון הקאמרי, אני שוב יוצא נרעש ומוקסם מהצגת תיאטרון: הפעם "אהובת הדרקון", שכתב וביים מיקי גורביץ' בתיאטרון החאן בירושלים (עם מוזיקה מצוינת של יוני רכטר).
הכול מתחיל בצופה פשוט בשם ויצ-מן (השחקן הנפלא ארז שפריר), המועלה מן הקהל לשאלות קלות על חייו (ויץ הוא בדיחה ביידיש): איך הכרת את אשתך, וכאלה. ואז מוטחת בו - ומוצגת לעיניו ולעינינו הנדהמות - האמת שמאחורי השקרים שסיפר לעצמו. החל בהיחסים המעורערים בין אמו הבוגדת ואביו המכה ועד להתנכרות הנוראה של ויצ-מן עצמו לאשתו היפהפייה לשעבר, אחרי שהתחילה לסבול מפרקינסון.
כל השחקנים, ממש כולם, נהדרים, מקצוענים עד הסוף. אני חייב לציין גם את השמות שהחסרתי: יהויכין פרידלנדר, ניר רון, אריה צ'רנר, שרון שטרק, יואב היימן, אודי רוטשילד, שמרית לוסטיג (בתפקיד היפהפייה), עירית פשטן. רובם בוגרי ניסן נתיב ומיעוטם מבית צבי. שניהם בתי ספר מדהימים, וייזכרו לטוב ניסן נתיב ז"ל, וגרי בילו, שהתפטר עכשיו, ייבדל לחיים ארוכים.
נא להמתין לטעינת התגובות
