עושים סדר באלבומי החג
המבקר שלנו קיבל ערמת אלבומי חג, ובה עמיר לב, רמי קליינשטיין, מיכל אמדורסקי ועידן יניב, ונתן בה סימנים. סימנים קשים
החכם: עמיר לב, "הכל כאן", התו השמיני
עמיר לב נמנה עם הזן הנדיר של האמנים שאחרי שהפעלת אותם במערכת בפעם הראשונה, אין לך בררה אלא להתמכר ולהאזין להם בריפיט במשך כמה שבועות. בזכות הנהמות הסדוקות של לב, בשילוב הרוק הפשוט והנכון, כל השמעה היא לא פחות מדיאליזה לנפש.
עמיר לב. צילום: יח''צ, עטיפת האלבום
"הכל כאן" הוא שילוב חריף של פוליטיקה, חברה ויחסים שהחך דרש כבר זמן רב. זמן רב כל כך חיכינו למישהו שיצליח לחדור לתוך הסדקים של המציאות החברתית והפוליטית בישראל ולפעור אותם לכדי שירים פשוטים ויפים, והנה הגיע לו האלבום של לב שעושה חשק להתפלש בפוליטיקה הישראלית כמו חזיר בבוץ. במקום לברוח ממנה, מה שרובנו מעדיפים לעשות.
היכולת של לב לתפוס מציאות פשוטה ולהסב אותה למטפורה על המציאות הישראלית הייתה אחד מסימני הדרך שלו גם באלבומים הקודמים, אלא שהפעם השתנתה האקטואליות מכזאת שרק משקפת את המציאות ומביטה בה מהצד לדעה נחרצת ורמה. לב מצליח
דוגמה נפלאה לקסם של השירים הוא "כביש 1" עם המילים שמכות מתחת לחגורה: "ראיתי אותך בשוק של רמלה לוד, מסתכלת על בגדים שאי-אפשר למדוד, הכרתי אותך מיד מכל העיתונים, התמונה שלך בגן בירושלים, בין האוהלים". השילוב החכם של ברי סחרוף בנגינה באלבום שדרג מאוד גם את חוויית ההאזנה המוזיקלית. המינימליזם שאפיין את לב באלבומיו האחרונים נשאר, אך הפעם נוספו לו גם גימורים ועומק, ובזכות אלה "הכל לכאן" הוא לא רק האלבום החכם והמרגש של החג הנוכחי, אלא גם המעניין שבהם.
התם: רמי קליינשטיין, "שיר חשוף", הד ארצי
היו ימים שקליינשטיין היה יכול להגיד דברים כמו "ונתעלס בשירותים של הקולנוע או של המרכז המסחרי החדש, כי הארץ מתפתחת כמו הזין שלי", אבל הימים האלה עברו מזמן, וקליינשטיין אומר כיום בעיקר דברים כמו "אין עוד כר לראשי, אין עוד שער לנפשי, כל טיפה של תקווה כבר איננה".
וידאו: רמי קליינשטיין - אלוהי הדברים הקטנים
למרות המילים הנדושות עד כאב, קליינשטיין היה ונשאר אחד המוזיקאים היחידים בארץ שיודעים לעשות את זה הכי נכון. כל צליל באלבומו החדש "שיר חשוף" שזור אחרי מחשבה מדוקדקת, ומצליח להעמיד שכבות על שכבות של מוזיקה איכותית. ההפקה המוזיקלית מצליחה גם היא להוציא את המיטב מהשירים המלטפים, ועושה את האלבום קל כל כך להאזנה עד שהוא כמעט נעלם באוויר. האווריריות המוגזמת של "שיר חשוף" היא גם הבעיה של האלבום, המזכיר בחלקיו אי-מייל על רוחניות ואהבה בגרוש שנשלח בתפוצה גדולה.
כישרון נוסף וראוי לציון של קליינשטיין הוא היכולת שלו לבחור את האנשים שעובדים סביבו. הבחירה בכותבים כמו יאיר לפיד ורחל שפירא משתלבת רוב הזמן היטב עם הלחנים הרכים של הגרוש הטרי שחוזר ומדבר על אובדנה של האהבה עד שזה מתחיל לעייף.
הנפילה המשמעותית היחידה של המתקתקות של קליינשטיין מתרחשת דווקא בשיר הפסידו-רציני היחיד באלבום, "יעזרו לכל" של יאיר לפיד, שמתחיל בפנייה למרכז הכובד של הרגש כבר בשורה הראשונה "השמים יעזרו לילד כשיחלו הפגזים ליפול". כותבת אחרונה ומוזיקאית מחוננת בפני עצמה היא נועה גולנדסקי, שכתבה את "דברים ששכחתי", השיר עם המילים הטובות ביותר באלבום, שמצליח להעלות את סף העניין ל-4:45 דקות מעבר לבינוני.
התרכיב של השירים ב"שיר חשוף" ממשיך בקו התיוג של קליינשטיין בתור הילד התמים והטוב של המיינסטרים הישראלי. מעט מאוד ביקורת, שום אמירה משמעותית, הכול אישי ופוגע ומלא תובנות של איש כלפי עצמו. תמימות ישראלית לשמה.
הרשע: מיכל אמדורסקי, "אשתו של", הד ארצי
האלבום החדש של מיכל אמדורסקי הוא הרשע של הפסח הנוכחי על כל מובניה השונים של המילה. הוא רע בעיקר בגלל כמויות הרפש העמוסות שפולשות לכל מרחב ציבורי בעליצות משחררת ברגע שגלי הקול של אמדורסקי נשמעים באוויר.
וידאו: מיכל אמדורסקי - אוויר לנשימה
אי-שם בעבר החליט גאון שיווקי שמיכל אמדורסקי תהיה הביץ' האולטימטיבית. ההחלטה האסטרטגית עשתה רק טוב לזמרת, גם מכיוון שהיא השתלבה יפה עם האישיות הסכסכנית שלה ממילא וגם משום שמכל דבר שקורה בחייה האישיים אפשר להוציא זבל בטונות. להבדיל מרמי התמים שלמעלה, ב"אשתו של" אין שום ניסיון לפלרטט בעדינות עם רעיון הגירושים, אלא רצון חזק לבעול את הנושא מול כל האומה פלוס דוגמאות, עירוב הילדים, מכות מתחת לחגורה ומה לא.
הקריירה המוזיקלית של אמדורסקי לא הייתה מעולם הדבר החשוב במוצר ששיווקו יחצניה. מעט מדי להיטים, כמעט שום קהל ייעודי, לא משהו שאפשר ללכת אתו למכולת. הפרסום של אמדורסקי בעקבות הופעתה ב"נולד לרקוד", עם הגירושים המתוקשרים מאסף אמדורסקי, הכינו את הקרקע היטב ל"אשתו של", אלבום פופ רפש קלאסי וחסר חמלה.
"אשתו של" אינו רק רע מלשון "רוע" אלא גם פשוט אלבום פופ זוועתי ומביך, הפעם פחות באשמתה של אמדורסקי, שעשתה את כל שיכלה בהתאם לנסיבות, אלא יותר בגלל ההפקה הפזיזה והחובבנית. בארץ, וזאת עובדה, אין מפיקים ויוצרים מוזיקליים שיודעים לעשות פופ אמיתי. בהתחשב בעובדה שההייפ סביב הגירושים היה עם תאריך תפוגה קרוב ביותר, הלחץ בסביבתה של אמדורסקי לנצל את הרפש לאלבום מוכר הביא את התוצאה המביכה הנוכחית.
מלבד שיר אחד, "אני לא גרטה גארבו" (גרסת כיסוי לשיר ששרה ירדנה ארזי באלבומה הראשון בתחילת דרכה), פרץ של גאונות שנכתב בידי אהוד מנור והולחן בידיו הוותיקות של אריק רודיך, "אשתו של" נשמע כלא יותר מהעתקה זולה של משהו מחו"ל.
זה שאינו יודע לשאול: עידן יניב, "על הרחבה", הד ארצי
מי אני? שואל את עצמו עידן יניב בהביטו בעטיפת האלבום החדש שלו "על הרחבה". האם אני זמר מזרחי כמו שחשבתי עד לפני כמה שנים? האם אני זמר פופ-רוק ממוצא מזרחי כמו שניסו לשווק אותי באלבום הקודם? האם אני אמן פופ מזרחי כמו שאומרים לי להגיד עכשיו? ואם כן, למה אני מצולם על דשא עם נעלים ירוקות, מכנסי סיגר של מאפיונר וז'קט ועניבה כחולים? מה בעצם אני מנסה למכור?
וידאו: עידן יניב - מה עם אהבה?
עידן יניב הוא הדוגמה הבולטת ביותר בשנים האחרונות למוצר הפקה שאין לו שום ערך מלבד המכירות שמנהליו מייעדים לו. הוא עצמו, שלא כתב או הלחין ולו שיר אחד באלבום, בוודאי אינו יודע דבר וחצי דבר על עתידו המוזיקלי. האמרגנים של יניב לעומת זאת יודעים בדיוק מה הם רוצים שיצא מהאלבום הנוכחי.
שיר שש "יום הולדת" הוא שיר נפלא ומרגש שישמיעו חברים לחברותיהם ביום הולדתם. שיר שמונה לעומת זאת "עד החופה" הולך לככב בחתונות. שיר שבע "אין לי כלום בלעדיך" יהיה השיר הלא מזרחי שיושמע בתחנות הרדיו אשר אינן מוכנות להציג את הז'אנר כמות שהוא. שיר 11 "על הרחבה" יהיה שיר ריקודים במועדונים סוג ב'. התוצאה הכוללת - אלבום מרוסק לחתיכות בלי טיפה של כנות ואמן עם משבר זהות רציני שאינו יודע לשאול.
נא להמתין לטעינת התגובות
