משפחת לוי נחשפת ב"מסדר עד סדר"
העובדה ששרון לוי מגיעה ממשפחה מפורסמת מאוד, בזכות האחות אילנית והגיס לשעבר אייל גולן, לא מנעה ממנה לתעד את אחת התקופות הכי אינטימיות ורגישה: תהליך הגסיסה של אביה. בסרטה "מסדר עד סדר" שישודר בשבת בערוץ 2, היא עוקבת אחר חודשיו האחרונים וחושפת את השפעות התהליך הטרגי על משפחתה
"הגעתי לתחנה בריצה", היא נזכרת, "ופתאום אני קולטת את אבא שלי עומד לצד הרכבת עם הדגל הזה, שפעם סימנו איתו לקטר, מנפנף בו במהירות, כולו רטוב מהגשם, וצועק לאנשים ברכבת 'תעצרו, תעצרו!'. שנייה אחר כך, הרכבת, שכבר התחילה לנסוע, עצרה בחריקה כזאת, ואבא שלי לקח לי את היד ועזר לי לעלות עליה. בדיעבד, זה אולי היה סתם רגע קטן של אושר - וכן, אני מודעת לקיטשיות שבתיאור הזה - אבל אני לא אשכח אותו בחיים".
האמת היא שאין טעם לחפש בסיפור הזה איזושהי מטאפורה למה שקרה כמה שנים מאוחר יותר, אבל עובדה היא ששרון וארבעת אחיה ואחיותיה לבית משפחת לוי (ביניהם מלכת היופי בדימוס, אילנית לוי) באמת לא איחרו את הרכבת גם בכל הנוגע לקשר שהיה להם עם אבא משה עד שחלה בסרטן והלך לעולמו במאי 2005, בדיוק ביום שבו חגג יום הולדת 68.
במילים אחרות, "מסדר עד סדר", סרטה המרתק של לוי (שבת הקרובה, ערוץ 2 "רשת", 21:00), שעוקב אחר החודשים האחרונים לחייו של האב, ותוך כדי זה חושף בעיקר את השפעותיו של התהליך הטרגי על משפחתה המלוכדת, לא ממש מגיע מתוך צורך בתיקון או בהשקטת מצפון. לאף אחד במשפחת לוי לא חסרו שעות אבא.
שרון, בכל אופן, החליטה להפוך את עיניה למצלמה בעיקר כדי לתעד את הריאקציה המשפחתית. משה לוי ז"ל הוא אמנם כוכב הסרט הזה, אבל נוכחותו לאו דווקא באה לידי ביטוי בריבוי סצנות בנוכחותו. היא מועברת בעוצמה גבוהה מספיק דרך בני משפחתו האוהבים והכואבים. למעשה, שרון עשתה עבודה טובה עד כדי כך, שבעצם אין צורך במילותיו, בתנועותיו ובהבעותיו של האב כדי לפצח את אישיותו הכובשת. די באלה של האם, רחל, ובניה אילן, אשר, אילנית, צילה, וכמובן שרון.
"אחד הדברים הכי חשובים שניסיתי להעביר בסרט היה מבט על הדברים כגוזל שעזב את הקן, ופתאום חזר אליו", מסבירה שרון, "ברור שכשאתה חוזר לנקודת האפס שלך אחרי כל כך הרבה זמן, אתה מגלה שדברים השתנו, אבל בגדול, הדינמיקה שנוצרת מאלצת כל אחד במערכת הזאת שנקראת משפחה להתברג במקום שמתאים לו. זו הסיבה שבגללה אני פותחת את הסרט באפיון של האחים שלי דרך הדמויות מההגדה של התם, הרשע,
"הסרט הזה הוא קודם כל סרט על משפחה, על חמישה אחים שכל אחד מהם הוא דמות שונה לגמרי מהאחר, עם תפקיד שונה לגמרי בסיטואציה שנכפתה עליהם, והאפקט היה פשוט מדהים. זה אולי יישמע לך קצת מוזר, אבל בסופו של דבר, אחרי שאבא נפטר וכל אחד מאיתנו חזר למקום הפרטי שלו, אפילו מצאתי את עצמי מתגעגעת ללילות ההם, ש'בילינו' יחד בבית החולים, ליד המיטה שלו".
גם הטריגר השני שהוביל את שרון לעשיית הסרט הזה - שהוא, למעשה, פרויקט מסכם במסגרת לימודי הקולנוע שלה - מעט יותר רומנטי מכפי שנדמה. "היה בי רצון מאוד חזק לסיים את הלימודים בשביל אבא שלי", היא מספרת, "הוא תמך בי נפשית וכלכלית לאורך כל הדרך, גם אחרי ששיניתי כמה פעמים את הכיוון שלי בלימודים, וכשהוא חלה ועדיין לא סיימתי ללמוד, הרגשתי שאני חייבת לו משהו. אם לא נכד-שזה משהו שגם לא הספקתי להביא לו, למרבה הצער-אז לפחות את זה".
איך אמא שלך והאחים הגיבו כשהתחלת לצלם אותם ברגעים הלא ממש נעימים האלה?
"כשהחלטתי לעשות את הסרט, שאלתי כל אחד מהמצולמים אם הוא מוכן שאצלם אותו בכל סיטואציה אפשרית, בלי שהוא יגיד לי להפסיק. אבא שלי היה היחיד שאם היה אומר לי לא לצלם משהו, אז באמת לא הייתי מצלמת.
"בסופו של דבר, זה לא קרה, הוא מעולם לא ביקש ממני לכבות את המצלמה, למרות שהיא הייתה עליי 24 שעות ביממה, אבל יום אחד, כשבועיים לפני שנפטר, כשכבר היה חלש מאוד, ניגשתי אליו כדי לתת לו יד והוא הסתכל למצלמה ומלמל משהו שנשמע לי כמו 'די עם זה'. מאותו יום והלאה, עברתי לצלם במצלמה קטנה יותר".
הסרט מתחיל ונגמר בליל הסדר לא רק כפועל יוצא של לוח הזמנים היבש שתוחם את התהליך הטרגי שמתואר בו. הלילות החגיגיים והשמחים הללו מסמלים עבור שרון נקודות מפתח שמסייעות לה להמחיש את דינמיקת היחסים שבין בני משפחתה, ובעיקר את הדומיננטיות ואת שמחת החיים של אביה.
"אלה פשוט היו לילות של השתטות כלל-משפחתית", היא נזכרת, "כולנו היינו תמיד מקפידים לשתות ארבע כוסות יין מלאות, ואתה יכול להבין לבד מה היו ההשלכות של זה. היינו רוקדים, משתוללים, צועקים, ואבא היה עושה סלטות שאתה לא מאמין. היינו פשוט חבורה של שיכורים משוגעים כאלה, משהו מטורף. בכלל, אנחנו תמיד אוהבים לצחוק ולהשתגע במשפחה שלנו. גם ביום שאבא נפטר הרצנו צחוקים מטורפים. זה בטח נשמע לך משונה, אבל אני חושבת שהיה משהו פואטי בזה שאבא שלנו היה על ערש דווי ואנחנו עדיין צחקנו".
בכל זאת, אני מניח שכשהרופא בישר לכם על מותו לא המשכתם לצחוק.
"האמת שעוד קודם לכן, בערב שבועות, אבא כינס אותנו ואמר 'תשמעו חבר'ה, תגידו לרופאים שינתקו אותי, הכל נגמר'. הרופאים ניגשו אליו, בדקו אותו ובאמת נתנו לו עוד שעה-שעתיים לחיות. באותו רגע כולנו נעמדנו סביבו ושרנו את השיר האהוב עליו, 'אל תשליכני לעת זקנה', ותוך כדי זה הוא ביקש לעמוד על רגליו. מאותו רגע הוא שרד 11 יום על מורפיום בצלילות מטורפת".
את מרגישה שהמוות שלו חיבר ביניכם עוד יותר?
"תמיד היינו מאוד מלוכדים, אבל אני יכולה להגיד לך שגם את סדרי הפסח שעשינו אחר כך, עשינו עם הרבה כיף וצחוקים, כמו שאבא שלנו היה רוצה. הייתה בהם מין תחושה של עצב מהול בשמחה, אבל אין ספק שאשר, שתפס את המקום בראש השולחן ונכנס לנעליים הגדולות האלה, עשה כל מה שהוא יכול כדי להתקרב למה שהיה פעם. בכלל, אחרי מותו הפכתי לאדם אופטימי יותר. יש לי עכשיו משמעות בחיים: לייצר את ההמשכיות שלו".
ועדיין, למרבה הצער, המשפחה שלכם עברה לא מזמן משבר נוסף, כפי שכולנו קראנו במדורי הרכילות.
"כן, זה נכון. מה לעשות, גירושים זה דבר שקורה בחיים. האמת היא שבין אייל (גולן) לאבא שלי היה קשר מאוד חזק, מטורף. אבא שלי היה סוג של דמות אב גם בשבילו בהרבה מקרים. הוא רחש לו המון כבוד. קצת לפני שהוא נפטר, אילנית סיפרה לאייל שהוא עומד למות, ואייל, שהיה תקוע בפקק תנועה, הגיע ברגע האחרון ממש, שם את היד שלו על הלב של אבא שלי ואת היד של אבא שלי על הלב שלו, ואמר לו 'אני רוצה להודות לך על המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים'. והרגע הזה תמיד יישאר לי כזיכרון מתוק ממנו.
"בינינו, אני תוהה אם מה שקרה אחר כך בינו לאילנית היה קורה גם אילו אבא שלי היה בחיים. אילו אבא היה חי, אני מניחה שכל מיני דברים שקשורים לזוגיות שלהם לא היו מתרחשים, כי אייל רחש לאבא שלי המון כבוד - ותבין לבד מה שאתה רוצה".
נא להמתין לטעינת התגובות
