אחים אחים במיטה שוכחים: שרון טייכר וערן זרחוביץ' משנים את לוח השידורים
טייכר וזרחוביץ' לא מבינים מה כל כך מצחיק בבדיחות על ציפי לבני. הם מעדיפים לעסוק במה שחשוב: סקס, אוננות ואונס בידי כושים. הם ניסו להעביר את תוכנית הרדיו הכיפית שלהם לטלוויזיה. ניסו, רק שאז באה המלחמה. והפרוגרמינג. עכשיו מתחיל הסיבוב השני. מיאו
כן, עוד מטאפורה קצת מטונפת מבית טייכר־זרחוביץ'. הנמשל, כמובן, הוא מה שקרה ל"שינויים בלוח השידורים", התוכנית בעלת השם הנבואי של שרון טייכר וערן זרחוביץ' בערוץ 10, שהופסקה אחרי ארבעה פרקים בלבד בגלל מבצע עופרת יצוקה. אל תשאלו אותי איך הגענו מהמקום הזה לאוננות.
"אני יכול לספר לך שמישהו מאיתנו איחר פעם לתוכנית בגלל זה", אומר טייכר ומצביע בממזריות על ידידו הממושקף. "שמע", מסביר זרחוביץ', "קמתי בבוקר, אמרתי 'וואלה, בא לי לפנק את עצמי'. התחלתי לשחק, ומשום מה זה לקח עוד ועוד ועוד זמן".
למה, בעצם?
"אין לי מושג. לא רציתי להיכנס לאינטרנט כי חשבתי שזה יעכב אותי יותר מדי, אז אמרתי 'יאללה, נזרום עם הדמיון', אבל זה לא עבד. שתבין, בעשר אני אמור להיות בתחנה, ובשלב מסוים ראיתי שכבר אחת עשרה ולא קורה כלום, אז סימסתי לשרון שאני מאחר".
מה שבאמת מפתיע בכל ים הסיפורים האלה (ויש בהחלט ים) של טייכר וזרחוביץ' הוא שמדובר באנשים שדווקא יש להם חיים, ואפילו לא ממש רעים. "תוכנית הערב" המשוגעת שלהם ברדיו תל אביב צוברת מאזינים משבוע לשבוע, במוצאי שבת האחרונה גם "שינויים" חזרה פתאום לאוויר, ולהקת הרוק־בצחוק שלהם, הנמשים של אמיל, עומדת להוציא אלבום בכורה.
הם גם די כישרוניים. כישרון שלפעמים אפילו נותן פייט לחרמנות. ב"תוכנית הערב" שהם משדרים יחד כל יום כבר כמעט שנתיים, הכישרון הזה מייצר שואו רדיופוני ייחודי ומוקפד. כל תוכנית היא יצירה קומית בפני עצמה, שמתוסרטת כמעט מאל"ף עד ת"ו.
בבסיס התוכנית - תסכית בכיכוב דמויות מטורללות שמדובבות על ידי השניים בשלל פינות. בהן: "החמישייה האמיצה" (מעין פארודיה מאוד לא פוליטיקלי־קורקטית על סיפורי חסמב"ה); "קול הרעם מטהרן" (מהדורת חדשות איראנית בעברית עילגת שמבוססת על הקצנה גרוטסקית של אנטי־ציוניות); מיקי בוגנים (לא האמיתי) מעצב שיער לדמויות היסטוריות; נינט ויודה שמדברים בקול עמוק וזהה; מיכאל הרסגור (לא האמיתי) מהגג על ענייני היום עם עידן יניב ועוד ועוד.
בין הדמויות הבולטות שהם "מחקים" (החיקויים שלהם לא ממש דומים למקור, בכוונה) נמצאים יהורם גאון, גילה אלמגור ועודד מנשה. אבל זרחוביץ' חוזר ומדגיש שהם לא בקטע של "הומור סלבז", מה שדי נכון. הבדיחות שלהם באות בעיקר מעולם המושגים המוזר והמפנק שהם בראו בעצמם, ופחות מאקטואליה בידורית בנוסח "ארץ נהדרת".
גם את
זרחוביץ' היה אחד התסריטאים הראשיים של "ארץ נהדרת" (הפילוסים, הבלוג של מאי והשותפים, למשל, זה שלו), וגם של "החטא ועונשו", "ערב אדיר", "ראש גדול" ו"כוכב נולד", ושיחק את ארז ב"מסודרים". השניים נפגשו במסדרונות הפורטל המנוח נטקינג, והקשר ביניהם החל לפרוח ברגע שגילו ששניהם עושים טוב את רזי ברקאי. מחקים, זאת אומרת. ואחר כך הם כבר שידרו יחד את "ציפורי לילה מנקרות" בגלי צה"ל, ושם נולד – בסוג של לידת עכוז פלאית – הבסיס לתוכנית הנוכחית שלהם.
התוכנית הזאת היא משהו אחר לגמרי. בלי עוגן של פופולריות להיאחז בו, עם הרבה יותר יצירתיות מכל פורמט שאנחנו מכירים עכשיו ברדיו – וגם קצת יומרנות. אז איך מעבירים דבר כזה לטלוויזיה? קשה להגיד שזה היה קל. בכל זאת, הרייטינג לא המריא – הו, אנדרסטייטמנט - בארבע התוכניות הראשונות, אבל טייכר וזרחוביץ', שביצעו מהלך דומה לזה של שי ודרור, קודמיהם ב"תוכנית הערב" (ובמובנים רבים גם לזה של ארז טל ואברי גלעד), לא לוקחים את זה קשה מדי.
מבחינתם עצם העובדה שמישהו נתן להם תוכנית קומית בערוץ 10 למרות שהם מי שהם – פחות מפורסמים ומשופשפים מהטאלנט הטלוויזיוני הממוצע – הוא סוג של הישג על גבול הנס. בייחוד כי הקומדיה שלהם היא לא בדיוק מהזן הסאטירי, שמאפיין את רוב תוכניות הבידור בטלוויזיה שלנו כיום.
"כשעשינו את 'ציפורי לילה' בגלי צה"ל היתה מישהי שאמרה לי 'אתם עושים הומור נורא מטופש, למה שלא תעשו יותר סאטירה?'", מספר זרחוביץ'. "העניין הוא שפשוט לא מעניין אותנו לעשות את זה. כל הזמן יש איזו ציפייה שנגיד מה אנחנו חושבים על ציפי לבני, ברק וכאלה, אבל זה לא מה שאנחנו רוצים לעשות".
טייכר: "אנשים חושבים שמספיק שתגיד את השמות האלה, כבר יתפסו ממך יותר. הכוונה שלנו היא אחרת, היא פאן".
זרחוביץ': "מכעיס אותי מאוד שבשנים האחרונות סאטירה נהייתה פה שם קוד להומור איכותי ומשובח. זה ממש לא נכון, כמובן. כל הזמן מנסים למכור לאנשים משהו איכותי, ולא תמיד זה מצליח. אתה יודע, לא כל התוכניות זה 'ארץ נהדרת'".
טייכר: "הדבר הכי סאטירי שהיה עד היום היה 'ניקוי ראש', וזה באמת היה נורא סאטירי. היום רוב הפעמים המציאות יותר מצחיקה מכל סאטירה. בכלל, כשאתה בא לכתוב על משהו, חשוב מאוד שיהיה לך מה להגיד עליו. אצל שליין הייתי קורא עיתונים כי זו היתה העבודה, ונאלצתי להתעניין בזה בכוח, כי ברגיל אני לא קורא עיתונים בבוקר. זה נורא משעמם".
אבל תסכימו איתי שלדבר על סקס ואוננות יכול להיתפס כנמוך יותר מלדבר על כניסת מפלגת העבודה לקואליציה.
זרחוביץ': "אני לא חושב ככה. תקשיב, אתמול, למשל, סיפרתי אצל ליאור שליין שחלמתי שלבנת קראוס (מגישת "מצלצלים" - ר.ב) נאנסת על ידי שני כושים, והיום בבוקר טייכר קיבל ממנה אס.אם.אס של 'הגזמתם לגמרי, זה היה לא לעניין' – למרות שסיפרנו את זה גם לה, כשאירחנו אותה בתוכנית. אנחנו שונאים את ההתייפייפות ואת הצביעות האלה.
כאילו, ירום הודה מנחת 'מצלצלים' נמצאת אצלנו, ואנחנו כאילו אמורים לשאול אותה על קטעים מהתוכנית וכאלה. למי אכפת? אנחנו יודעים מי את ומה את עושה – יאללה, תזרמי, אנחנו בני אדם. אני גם לא מבין אנשים שאומרים שכשאנחנו עושים דמות של מזרחי זה גזענות. מה, כשדידי הררי עושה דמויות של מזרחים זה בסדר? אותו דבר עם השואה. היתה שואה, אז אנחנו מדברים על זה. למה אסור? הגישה הזאת, אני קורא לה פיי־גוטמניזציה של המדינה. הכל פה נעשה כאילו בשלום ובאהבה למרות שאין פה שלום ואהבה. יש פה גזענות ואלימות".
טייכר: "קח לדוגמה את מקרה הכוס של עדי נוימן ב'האח הגדול'. זה הרי שודר בטלוויזיה באור יום, בצהריים, וילדים היו יכולים לראות את זה – אבל מה, בערוץ 2 לא הראו את זה".
זרחוביץ': "עזוב להראות. אפילו לא דיברו על זה, לא התייחסו. זה צביעות והתחסדות ממדרגה ראשונה. אותו דבר עם בובליל בעונה שעברה, והסיפור ההוא שלו עם הסקס. פתאום ארז טל נעמד שם כמו ראש הממשלה שנותן הצהרה לאומה. יאללה, ראו לה את הכוס – שתפו את המדינה. לפחות תספרו על זה בדיחה, משהו".
בכל זאת, צריכים להיות גבולות כלשהם של טעם טוב, לא?
"תקשיב, קיבלנו מערוץ 10 הערה על זה שהמילה אוננות פותחת את השיחה שלנו באחת התוכניות. יומיים אחר כך היה פיגוע דריסה בירושלים, ובחדשות הראו חלקי גופות של האנשים. אתה מבין? להראות מישהו שנופל ממסוק אל מותו זה בסדר, אבל להגיד 'אוננות'? לא, זה אסור, זה לא יפה. אני אומר ככה: אם מראים את המציאות, אז שיהיה עד הסוף".
מה שעלול לעלות לכם במחיר של תגובות זועמות, אפילו אלימות.
טייכר: "כשהרביצו לאבי ניר באמת מאוד פחדנו, ומיד פיתחנו אסטרטגיה למקרה שיבואו אלינו. אם ישאלו אותי 'אתה שרון טייכר?', אני אגיד 'שרון מי?'".
זה אולי לא נשמע ככה, אבל טייכר בן 37 וזרחוביץ' בן 34, ומתחת לפני הדאחקות שניהם רווקים לא לגמרי מאושרים (טייכר: "שנינו דווקא רוצים חברה, אבל עדיין לא מצאנו בת זוג ראויה") שמצפים בקוצר רוח לפריצה הגדולה של חייהם. לזכותם ייאמר שהם חרוצים במיוחד, ומשקיעים המון כדי לספק תוצרת קומית מתוקתקת מדי יום. וכן, מטבע הדברים הם מבואסים קשות מהמצב שאליו נקלעו עם תוכנית הטלוויזיה שלהם.
"אי אפשר להגיד שהמצב שלנו סבבה, בוא נגיד ככה", אומר זרחוביץ', "לחזור לתוכנית אחרי חודשיים הפסקה זה כמעט כמו להתחיל מההתחלה, לפחות מבחינת הצופים. ברור שהתלוננו על זה, אנחנו הרי רגילים לפתוח את הפה, אבל אלה שיקולים שלהם, זה לא תלוי בנו. חשבנו להתחיל מההתחלה, אבל זה היה יוצא יותר גרוע".
טייכר: "בהתחלה שמו אותנו מול 'האח הגדול', והאמת היא שממש רצינו להראות לו מה זה, אבל אז התחילה המלחמה והוא ניצל. אבל כן, בגדול, אין ספק שאנחנו מאוד מצטערים על התנאים האלה".
זרחוביץ': "כל המצב של הטלוויזיה בארץ חרא היום. התנאים ממש לא אידיאליים. זה נס שבכלל לקחו אותנו בתקופה שבה לא כולם ששים להשקיע בדברים ניסיוניים. מגיעות לערוץ 10 הרבה נקודות זכות על זה".
אני מניח שהם קיוו שתהפכו לשי ודרור הבאים. ההשוואה הזאת מלחיצה אתכם?
"מביך אותי כשמשווים אותנו אליהם, כי הם עשו הרבה יותר מאיתנו במשך הרבה יותר זמן. להשוות אותנו לאברי גלעד וארז טל זה בכלל מגוחך".
טייכר: "אני ממעריצי 'מה יש'. זו תוכנית שתישאר כאן לתמיד. אין מה להשוות אותנו לזה".
זרחוביץ': "שמע, מבחינתנו, זה כמו לרוץ מרתון ולהסתכל לצדדים. קיבלנו צ'אנס לדקה ואנחנו צריכים לעשות את שלנו".
טייכר: "וברור לך שזה מאוד לא פשוט, מה שאנחנו עושים. יש פה שעתיים להחזיק, ונורא חשוב לנו להעביר אותן בקצב טוב ולא להיות אווריריים. מכיוון שזה כתוב, אנחנו עולים לשידור מאוד בטוחים, אבל הפחד נמצא בבוקר, כשאתה מגיע לדף ריק. בסך הכל אנחנו מאכילים פה מפלצת יומיומית. זה סוג של 'חנות קטנה ומטריפה'".
זרחוביץ': "מה שעוזר לנו בכתיבה זה שהרוב מבוסס על דמויות חוזרות. ככה אנחנו יודעים מראש איפה הדמות נמצאת ויכולים לשחק עם זה. מה שכן, כל מה שמסביב למערכונים מאולתר – וגם את זה אנחנו מסוגלים להחזיק יפה מאוד. היינו יכולים לעשות גם תוכנית שלמה ככה, אבל במצב כזה היית צריך לחכות יותר זמן לפאנץ' בתור מאזין. כאילו, יכול להיות פתאום גול מחצי מגרש שהוא פאנץ' מעולה, ואז לדשדש במשך שלושת־רבעי מערכון".
השאלה היא אם הפידבקים שאתם מקבלים שווים את כל הטרחה הזאת.
"שמע, זה לא 'ארץ נהדרת' או תוכנית מיינסטרימית אחרת, שמיד אחריה אתה ישר מקבל המון תגובות".
טייכר: "נכון, אבל דווקא בגלל זה, כשמישהו עושה לך איזה משפט מהתוכנית, זה מחמם לך את הלב פי 200 מטלוויזיה. כל פעם שאני פוגש עוד מאזין שמכיר את התוכנית, זה עושה לי משהו. בכלל, כל פעם שאני פוגש מישהו ששומע רדיו אני מתרגש. לפני כמה ימים מישהו סיפר לי שהוא שומע אותנו בבית במכשיר רדיו. אתה קולט? הוא גם יושב בבית ושומע רדיו, וגם עושה את זה דרך מכשיר, אמיתי, עם אנטנה".
הכנתם את עצמכם נפשית למצב שבו התוכנית לא מצליחה להתרומם?
זרחוביץ': "הפחד הכי גדול שלנו הוא מהאפשרות שכישלון יפגע בחברות שלנו. כשהגעתי לפה בפעם הראשונה היה לי מיני־התקף חרדה. עצרתי את האופניים ואמרתי 'וואלה, מה אני עושה? אם אנחנו מתרסקים עכשיו זה יהרוס לי את החברות עם החבר הכי טוב שלי'. פעם גם הטריף אותי כששרון היה מאחר בבוקר. אחר כך הבנתי שהייתי רוצה לאחר בעצמי, והתחלתי לאחר גם כן. זה בא לידי ביטוי בהכל. אם, נגיד, אני לא מצליח למצוא רעיון, אוטומטית זה הופך אצלי לכעס על הצד השני – כלומר, עליו".
טייכר: "בכלל, צריך קשר מיוחד מאוד כדי לעבוד בצמד לאורך זמן. כרגע זו יצירה שעובדת, כיפית, חיה ובועטת, אבל יכול להיות שבעוד שנה ייגמר לנו. מה שכן, אני לא רוצה לשקר כמו אילנית לוי ואייל גולן ולהגיד שנישאר לנצח".
בטלוויזיה התוכנית עדיין לא הוכיחה את עצמה. מה היתה הבעיה הכי גדולה שנתקלתם בה במעבר מהרדיו?
"היו הרבה סוגי מערכונים שהיו לנו קשיים להביא אותם, ואני חייב לתת על זה את הקרדיט לאבי כהן (עורך התוכנית - ר.ב), שזיהה את הפוטנציאל של התוכנית ברדיו והציע להעביר אותה לטלוויזיה. יש משהו ברדיו שאין בשום מקום אחר, ואי אפשר להסביר את זה. יש בו משהו יותר כיפי. לקחת את הדבר הזה ולתפור סביבו פנים היה כיף מסוג אחר, כי היו הרבה דמויות שמתנו לראות איך הן נראות".
זרחוביץ': "זה לא רק הקונספט. בתור אדם שפעל עד עכשיו מאחורי הקלעים אני לא יכול להגיד לך שלא היתה בי קנאה לטאלנטים. הטאלנט – למרות שבישראל העניין הזה מגוחך – נוסע בג'יפ, נכנס חינם למקומות, כולם מזהים אותו, מרעיפים עליו אהבה, וכן, יש איזו קנאה. אי אפשר להגיד שלא. מצד שני, גם פחדתי מזה קצת. כשהייתי קטן רציתי להיות שחקן, אבל לא היה לי אומץ. יש משהו מאוד חם ובטוח מאחורי שקי החול האלה של התסריטאי. אתה יודע, אם פרידמן סיפר בדיחה לא מצחיקה - הוא חטף את הירייה לבטן, לא אני".
יש איזו תחושה הומו־אירוטית שאתם מנסים להעביר בטלוויזיה. מה פשרה בדיוק?
"זה כדי להעלות שאלות. אנחנו שני אנשים שעובדים יחד כל הזמן, נמצאים רוב היום יחד, אין לנו חברה – וואלה, אולי אנחנו הומואים? אני חושב שזה סבבה שאנשים יחשבו ככה. אין הרבה תוכניות שבהן השידור מתחיל עם שני גברים שמחזיקים ידיים.
דרוקר ושלח או לונדון וקירשנבאום לא מתחילים ככה, למיטב ידיעתי. יש משהו נורא מפגר בזה, אני יודע, אבל תאמין לי שאם הייתי הומו – ולא שיש בזה משהו רע - לא הייתי מחזיק לו את היד בשידור. אגב, אני ממש לא אומר את זה כדי שתכתוב שאנחנו לא הומואים. אני רוצה שהשאלה תישאר באוויר".
נא להמתין לטעינת התגובות
