עפר ללוש מפסל את הרצח
עפר ללוש הוזמן ליצור פסל לזכר 16 יהודים שנרצחו באיטליה בזמן השואה. מתהליך העבודה הטעון, שכלל פסיכואנליטיקאי צמוד ושהייה באזור הטבח, יצא פסל ענק של אדם נטול פנים
עפר ללוש והפסל. צילום: יח''צ
"הרגשתי שהנושא טעון מדי", מספר ללוש, מבכירי האמנים הישראלים, שיצירת אנדרטאות ציבוריות מוזמנות אינה חלק משגרת יומו. "לרוב אני עובד בלי לחשוב על יעד או נושא. אם אני רוצה לצייר נוף, אני מצייר נוף. אני מחליט באותו הבוקר. 40 שנה אני מצייר ועובד מהסתכלות - פורטרט, נוף, טבע דומם ונגמר הסיפור".
בטקסט שמלווה את היצירה הוא עוד הוסיף וכתב: "אף על פי שהנושא נמצא הרבה מעבר למה שאמנות מסוגלת להביע, יותר מדי אמנים עסקו ועוסקים בו".
לפני היצירה שהה ללוש שישה שבועות בסטודיו במיינה, במרחק הליכה ממקום הטבח ומהמקום שבו אמור פסלו להיות מוצב. "כשהגעתי לשם בפעם הראשונה הרגשתי צורך להניח אבן, וזהו", הוא נזכר.
"רצו שאעשה משהו יותר איורי, 16 דמויות לזכר 16 הנרצחים, בדומה לפסל קודם שלי שהם ראו ושמוצג במוזיאון תל אביב. גם אני חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב, אבל אז הגעתי למקום וראיתי משהו אחר".
בעיני רוחו ראה ללוש ראש אדם צופה אל האגם. תווי פניו מחוקים, והוא נטוע על מקומו. מיד מיהר אל הסטודיו ושרטט סקיצות ראשוניות. "התוצאה הסופית דומה מאוד לאותה סקיצה חפוזה, כאילו לא עברו שלוש שנים ומאות סקיצות נוספות מאז".
בתחילה חשב ללוש על פסל אישי, בגובה שני מטרים, אבל החליט להגביה אותו ולהתמקד בפנים. אנשי המקום נבהלו מהראש הענק, וללוש התעקש לשכנע אותם. "הבנתי שהם מבקשים שאחשוב שוב על 16 דמויות, אבל בהדרגה הם הבינו וקיבלו".
במהלך השהות האינטנסיבית שלו הקפיד ללוש להתכתב מדי יום עם פסיכואנליטיקאי, ידיד צרפתי. "דיאלוג עם פסיכיאטר זה דבר קצת מסוכן", מחייך ללוש. "אבל לא מעט התבהר באמצעות הדיאלוג הכתוב. שוחחנו על מהו מונומנט, מהו אבל".
אחרי החזרה לארץ הקדיש ללוש שלוש שנים לפסל, והשנה האחרונה הייתה האינטנסיבית מכולן. "הפרויקט דרש ממני להיות חצי קבלן", צוחק ללוש. "הבן שלי קרא לי שיפוצניק. למזלי היו לי אסיסטנטים מסורים, שסבלו אותי ואת שיגעונותי".
המעורבות הרגשית בפרויקט כזה גבוהה יותר מבאחרים?
"היו לי הרבה לילות לבנים. אפילו הלילה חשבתי על זה. האם הצוואר מספיק מוטה, האם האוזן נחוצה. אבל זה קודם כל פסל ולא מונומנט. זאת הגדולה של אמנות, כל פרשנות תקפה".
מאינספור הסקיצות והמודלים ניצבים כעת בהאנגר בנמל יפו שני מודלים סופיים בגודל אמיתי שצלחו את המסלול הקפדני של ללוש, ורק אחד מהם ייבחר ליציקת ברונזה. "אני לא יודע את מי אוהב יותר", הוא מודה. "אבל ברגע שהם ייצאו לאור יום ואראה אותם בחוץ, אדע במי לבחור".
בסוף מאי ייסעו המודלים לבית היציקה. עד אז יוכל הקהל הרחב לצפות
בהם בתערוכה בהאנגר ביפו, שמוצגת בחסות מוזיאון תל אביב, ובה יוצגו בנוסף רישומים וצילומים המתעדים את תהליך העבודה שהוביל אליהם. ללוש, שמיוצג בגלריה יוקרתית בז'נבה, לא מרבה להציג בארץ. לקהל הישראלי זאת הזדמנות לפגוש את יצירתו, ועבורו מדובר בהזדמנות לפגוש את הקהל שמתוכו הוא יוצר.
"אני חי פה וקשור לכאן, וחשוב לי ההקשר", הוא אומר, אך מסייג בטענה שהביוגרפיה של אמן אינה רלוונטית ליצירתו. "את האיכר האיטלקי שיראה את הפסל שלי לא צריך לעניין שאני ישראלי. אמנות היא אוניברסלית".
נא להמתין לטעינת התגובות
