פתאום קם אדם, מחליט שהוא עם ומתחיל ללכת: אדם קומן בהופעה
מצד אחד, אדם קומן אזוטרי מדי בשביל לכתוב עליו. מהצד השני ממש, אדם קומן אזוטרי בדיוק מספיק בשביל לכתוב עליו, ואותן מניירות שממצבות אותו בשולי המיינסטרים ועל כס מלכות האינדי – בהן חינו
אדם קומן. צילום: יח''צ
לכאורה, צורם. לכאורה, לא הופעה – אלא תופעה. ובכל זאת, על אף ולמרות הכול, משהו בו מענג, ממגנט וחודר. אולי זו הישירות, אולי זו הפשטות שבה נאמרים הדברים, אולי קומן מצליח לגעת בדיוק בנקודות הרגישות שמשותפות לכל אחד ולכולם בקהל – אנשים בשנות ה-20, שבורי לב לפרקים, שיכורים לעתים, שלא כמו קומן שנדמה שבהופעות הוא שיכור תמיד ("אני רוצה וויסקי, אני רוצה וודקה, אני רוצה כל דבר שיש לכם להציע לי").
קומן שר שירים של שיכורים, או במילים אחרות – ממלא את התפקיד השמור לשוט(ת)ה הכפר, זה שכולם מתבוננים בו בסקרנות. רק שאין תיאור החוטא יותר למציאות מלקטלגו כ"שוטה", שכן בכתיבה– גם אם גסה ופשטנית – ובדיבור, ניכרים האינטליגנציה הרגשית והתבונית של קומן.
"אתה רואה אמנות חיה", הוא אומר לאיש בקהל שהקריב עבורו את הוויסקי, ויש אמת בדבריו. יותר מהגשת שירים לקהל במתכונת המוכרת לעייפה, קומן מבצע מיצג הגיגים, הן באופן בו מתנהלת ההופעה (התהלכות בקרב הקהל) והן בשירים עצמם; רצועות נגינה ושירה קצרות שמזכירות, כאמור, "אמנות" יותר מאשר פלייליסט מסודר.
בין הגיגי המיצג – נקרא לזה שירי לכת מבוסמים, כפי שכבר כיניתי אותם בעבר במוסף המודפס של עיתון זה בדיוק – אפשר למצוא את קומן מאשים את
בני האדם בהיותם "מספיק טיפשים בשביל להאמין שמכשפות לא מנסות להרוג" אותם, או מצהיר ש"השטן הולך לי בראש". באחת מהאמירות היותר מדויקות באמיתותן, הוא מכריז ש"הרחובות כאן מוציאים מהדעת". תכל'ס, צודק.
אם בשם הסקרנות, ואם תוצר לוואי של הכריזמה בה בורך, קומן מרתק בשונותו. לא תמיד נעים לאוזן, אך בהכרח נוגע ללב בכנות ובעצמת הצעקה. גם לא בכדי, ובלי מאמץ – כך נדמה – קומן כבר הוכתר לפני כתיבת מילים אלה כנסיך מוסיקת האינדי.
אדם קומן מחמם את להקת "לבנון", אוזן בר, 31.3.09
נא להמתין לטעינת התגובות
