סיפור אהבה לא פשוט ב"מחלת האבנים"
אישה יפה, גבר זר, יומן סודי וכישרון אמנותי בסיפור מרתק המתרחש בסרדיניה. "מחלת האבנים" של מילנה אגוס שרואה אור בהוצאת הספריה החדשה-כתר
מחלת האבנים. צילום: יח''צ, עטיפת הספר
על היצירתיות מדובר כאן. על הכישרון האמנותי וההכרח להתבטא בדרך מקורית ואינדיבידואלית. על יצרו של האדם היחיד לנסח לעצמו את חייו. וכשהאדם היחיד הזה הוא אישה, וכשהאישה הזאת גדלה ומתבגרת בחברה חקלאית מבודדת ושבויה באמונות טפלות, חזקה עליה שתיאלץ להיאבק על היצירתיות שלה.
בסיפור הזה, המובא מפי נכדה המתארת את חיי סבתה, אין שמות לגיבורים. הבחירה בשמות הכלליים, סבתא, נכדה, מעצימה את כוחו של הרעיון ואת היקפו. עניין זה, וכן האופי הפיוטי של הגשת הסיפור והאלמנטים הטרגיים העממיים השזורים בו, מקנים לו איכות של בלדה חכמה.
באי קטן, סרדיניה שמו, הייתה ילדה אחת שלמדה לקרוא ולכתוב מהר מדי, ולכן הוציאו אותה הוריה מבית הספר. ילדה שמיטיבה לקרוא ולכתוב מפחידה את מי שיודעים כי העתיד המצפה לה כולל רק עבודה בשדה ובמטבח. אותה ילדה תהיה לאישה שמוכרזת כמשוגעת, שהוריה כולאים אותה במתבן, שפעמים אחדות תנסה להתאבד.
אף אחד לא חושב שמישהו ירצה להינשא לה, מפני שהיא כותבת שירים לוהטים למחזריה. עד שבאה המלחמה ועמה פקיד אחד, שאיבד את משפחתו בהפצצה. הם נישאים ללא אהבה. הם ישנים בשני קצות מיטה כה מרוחקים, עד כי שניהם חוזרים ונשמטים לרצפה. היא עדיין נחשבת משוגעת, אך כשהיא חולה הוא מטפל בה. יש לה אבנים בכליות, והריונותיה מסתיימים בהפלות.
אותה סבתא, שכל חייה היו קרב הישרדות מול עולם שאינו מאפשר לה להתבטא, תוריש את סיפורה לנכדתה הראויה לה. בסתר, כך מתגלה לנכדה היודעת להעריך את הדברים, בסתר הסתרים, כל חייה הבוגרים, כתבה האישה במחברת. מילאה אותה בנגיעות ובלהט ובתנוחות מיניות ובאהבה רומנטית ובחיפוש שאינו נרגע.
אפשר להבין את "מחלת האבנים", כמו שהיא מכונה בסרדיניה, כתוצאה של התאבנות שהעולם גוזר על היוצר. העולם רואה ביוצר משוגע, חריג שאינו מכיר בכללים המקובלים, ויש לכלוא אותו ואת הלהט שלו. השתיקו אותה, את האהבה, שהיא האמנות, שהיא השיגעון, כך אומר העולם ליחיד החריג באי הבודד, בצע את מלאכת היום ואל תביט פנימה. אל תאמר מה אתה רואה. אל תביט ביצירות של אחרים, שמא תחדל משגרת החיים.
אבל לפי הסיפור הזה האמנות מנצחת. העקרה יולדת בן והוא הופך לפסנתרן דגול. זה קורה לה אחרי שהיא מבקרת בבית מרפא ביבשת. היא נפטרת מאבני הכליות שלה במרחק המקנה לה חופש ופרספקטיבה. היא חווה אהבה לראשונה בחייה. אהבה
טוטלית הממלאת אותה אנרגיה למשך שארית חייה. אחרי זה היא יכולה לעמוד בעמל השגרה ובמקביל - לכתוב בסערה.
הסוף? הסוף האמיתי של הסיפור? האם נפגשו עוד פעם, הסבתא ו"הניצול" המושלם שלה, קטוע הרגל האלמותי? אני לא מגלה. העובדות ופעלוליהן שייכים לחוויית הקריאה הראשונית. אני לא רוצה לגזול פירור ממנה. והתובנות - תודות ליוצרת - שייכות לחוויית הקריאה הפעילה, האישית. רק מעטים יודעים לספר סיפור מרתק ולקפל בתוכו שטחים פתוחים, שהקורא יכול להלך בהם באופן עצמאי, בלי לאבד את הדרך או את עצמו. מילנה אגוס, איטלקייה שהספיקה לקטוף שישה פרסים ספרותיים בשנתיים האחרונות, עושה זאת בפשטות פלאית.
מילנה אגוס, "מחלת האבנים", מאיטלקית : מרים שוסטרמן, הספריה החדשה, כתר, 122 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
