חנוך פיבן חי בנוח עם הגם וגם
את אריק שרון הוא פיסל בבשר, ושלטון ביבי הקודם היה בעיניו כר נרחב לסאטירה. חנוך פיבן, קריקטוריסט מסוג אחר, קופץ לביקור מולדת ומסביר למה קשה לו ליצור ממקום מגוריו בחו"ל
חנוך פיבן צילום: רובי קסטרו
פיבן, שיצר את אריק שרון מכבד קצוץ, את בוריס ילצין מנקניקים ואת אהוד אולמרט מסלמון, עלה לארץ מאורוגוואי בגיל 12. מילדותו הוא סוחב איתו תמונות אופייניות כמו פרות וסטייקים, אבל כשהגיע לארץ החליט שהקריקטורות הן ייעודו. למקריות, בחייו כמו בעבודתו, יש תפקיד מכריע. "שום דבר לא נהיה כמו שחשבתי", הוא אומר.
פיבן, שלא התקבל לבצלאל, נסע ללמוד בניו יורק, ואחרי תסכולים לא מעטים במחלקה לאמנות עבר למחלקת העיצוב הגרפי. "זה היה פתרון שאיפשר לי לא להיות נורא כישרוני. לכל האנשים במחלקת האמנות היה כישרון ציור מפותח משלי, מה שגרם לי לפקפק בעצמי. פחדתי שלא אהיה מספיק טוב ורציתי ללכת לעבוד בדואר".
אבל סדרת קריקטורות שתיארה מנהיגים ערביים באמצעות פריטי ready made שינתה את המסלול. התרגיל הראשון שהגיש היה סדאם חוסיין, עם שפם מגפרורים. "הבנתי שם שצריך לשמור על מינימום אינפורמציה", הוא מסביר. ההצלחה הגיעה כמעט מיד, ופיבן התחיל לאייר למגזינים נחשבים כמו ה"רולינג סטון". אבל את איוריו המפורסמים ביותר יצר במסגרת עבודת במוסף "הארץ", שם התחיל לעבוד אחרי רצח רבין, כששב מעשור בארצות הברית: שלטון ביבי הראשון, הוא נזכר, היה כר פורה לסאטירה פוליטית.
קשה להיות איכפתי מרחוק
אחרי שבע שנים של פוליטיקה מקומית ועבודה אינטנסיבית, נסע פיבן עם אשתו ושני ילדיו לברצלונה, שם הם גרים היום. "כמשפחה היה לנו רצון לגור כמה שנים באירופה, וברצלונה הייתה הבחירה הראשונה שלנו", הוא אומר. "אני יכול לעבוד מכל מקום בעולם. כל הזמן שואלים אותנו למה, וחבל שאנחנו לא דיפלומטים ולא יכולים להגיד שנסענו לשליחות.
"התחברתי לברצלונה כי היא מחברת דברים שיש בי: ספרדיות, ים תיכוניות. זה מטרופולין שמאוד מזכיר את תל אביב. אני משער שיהיו יעדים נוספים, כי זה הטבע שלי. אני מרגיש חלק מישראל, וכשאני לא נמצא כאן תקופה ארוכה
יש לי צורך לחזור. אבל אני לא יכול להיות יותר מדי בפנים ולא יותר מדי בחוץ. אני חי בנוח עם הגם וגם".
הריחוק מהארץ, מודה פיבן, מקשה עליו להמשיך וליצור עבודות מושחזות. "אני לא ממש שולט בחומר", הוא אומר. "מאוד קשה לייצר אכפתיות אמיתית כשאתה לא גר כאן, ויש משהו לא נכון בזה שאדם שלא חי כאן יעשה עבודות שנוגעות לנושאים מקומיים. הרגשתי את זה מהרגע הראשון".
פיבן מעיד על עצמו שחשוב לו להשתחרר מקיבעונות, בחייו המקצועיים והאישיים, ולכן הוא ממעט באיורי עיתונים. "מה אני כבר יכול לעשות חדש?", הוא שואל. "את הרוב כבר עשיתי".
אז איך בכל זאת נשארים הרפתקנים ומשוחררים?
"אני יותר משוחרר כשאני עושה פרויקטים חדשים. טלוויזיה, פרסומות, סדנאות. שם יש התחדשות, פיתוח וגם סוג אחר של עבודה-עם שותפים ולא לבד. למדתי לעשות את זה".
פרסום, אומר פיבן, הוא דווקא החלק הטבעי. הסדנאות והמוזיאונים הם האלמנט המפתיע. בחמש השנים האחרונות הוא מרבה לערוך סדנאות יצירה לאנשים לא מקצועיים, ביניהם חולים, הלומי קרב וילדים. "זה אחד הדברים המתגמלים בקריירה שלי", אומר האיש שעתיד להציג רטרוספקטיבה במוזיאון הסקירבול בלוס אנג'לס.
פיבן עובד גם על ספרי ילדים, מנחה את "חפצים מתלוצצים" בערוץ "הופ", והוא זה שעומד מאחורי הפרסומות של שטראוס. "זה אתגר מקצועי", הוא אומר. "האנשים הבינו שצריך לתת לי חופש, אבל יש חוקים ברורים שלפיהם לא אני העיקר, אלא המוצרים. מצד שני, זה לא שאני לוקח את עצמי בכזאת רצינות, ודורש שלא ייגעו לי באמנות. אני חושב, בשיא הצניעות, שדי הצלחנו. אני גאה בפרסומות באותה מידה שאני גאה בעבודה על אריק שרון, ואני לא חושב שלאחד מהם יש ערך גבוה מהשני".
נא להמתין לטעינת התגובות
