איסטון אליס כותב את ספרו האחרון
"מתחת לאפס" פרסם אותו עוד לפני שגמר קולג'. "פסיכופת אמריקאי" הפך אותו לסנסציה. ו"גלאמורמה" חידד את מעמדו כסופר מושמץ ונערץ. ב"לונאר פארק" הכאילו אוטוביוגרפי, שיוצא עכשיו בעברית, הוא ממשיך לדלג בין מציאות לבדיון, בין אלימות לאדישות, בין צחוק לרצינות. אבל זה לא יימשך עוד הרבה זמן
אז אולי תספר איך אתה מרגיש ארבע שנים אחרי היציאה של הספר.
"אני חושב שזה ספר מדהים. אני חושב שהוא הרבה יותר יפה ומרגש עכשיו ממה שהוא היה כשכתבתי אותו. אבל ברצינות, אני חושב שהוא התקבל יפה בסך הכול, בהתחשב בזה שיש מבקרים שמתייחסים לכל מה שאני כותב כאל משהו בלתי ראוי. הפעם הם היו חביבים יחסית".
המעבר בין צחוק לרצינות, בין מציאות לבדיון, בין זוועות נוראיות לאדישות מוחלטת, הוא אחד המאפיינים של אליס כסופר, ואחד הנושאים המרכזיים של "פארק ירח". מאז אמצע שנותה?80 של המאה הקודמת, אליס הוא אחד הדוברים המרכזיים של דור שעודף הסימנים שמציף אותו מכל עבר הפך אותו לקהה חושים, אדיש ומנוכר, כשרק דימויים קיצוניים של מין ואלימות יכולים ללכוד משהו מתשומת לבו המפוזרת (וגם זה כאילו, לא באמת). ואולי אליס נשמע כמו אחת הדמויות בספרים שלו, כי ב"פארק ירח" הוא באמת כזה.
גיבור הספר והמספר הוא סופר אמריקאי בשם ברט איסטון אליס. הסיפור שלו הוא סיפור הצלחה מטאורי. ב-1985, עוד לפני שסיים את הלימודים בקולג' הוא פרסם את "פחות מאפס" - רומן על חייהם הדקדנטיים של צעירים וצעירות עשירים בלוס אנג'לס, שהפך במהרה לרב מכר מטורף וזכה לעיבוד קולנועי בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור.
בגיל 26 הוא כבר הפך לאחת הדמויות הידועות לשמצה באמריקה, כשפרסם את הרומן השלישי שלו "פסיכופת אמריקאי" - יומנו של ברוקר אמריקאי צעיר ומצליח, שבין דייט עם דוגמנית במסעדת יוקרה לסיבוב קניות של מותגי יוקרה יוצא למסע רציחות פורנוגרפי ברחבי מנהטן של שנותה?80. ארגוני נשים הזדעקו, המבקרים הזדעזעו, אבל הספר הפך לרב מכר, ואליס הפך לדבר הכי קרוב לכוכב רוק שהספרות האמריקאית המציאה בעשורים האחרונים.
כל הפרטים האלו מוכרים למאות אלפי הקוראים של אליס, מפני שהם לקוחים מהביוגרפיה הפרטית שלו. בתוך הסיפור המוכר הזה אליס שוזר את העלילה הבדיונית של הספר. לאחר מות אביו, הסופר הכוכב שוקע בחידלון קיומי, ואחרי כמה שנים של התהוללות חסרת מעצורים, בין קערות קוקאין במסיבות נוצצות בין סלבריטאי ניו יורק שרק רוצים להתחכך בו, הוא מתמכר להרואין ומאבד כל אחיזה בחיים.
אבל רגע לפני שהוא מת, מחליט ברט איסטון אליס להתחתן עם השחקנית ההוליוודית שתמיד הייתה קרועה עליו ולעבור לפרבר עשיר ומנומנם איתה ועם שני ילדיה, שאחד מהם, רובי, הוא גם בנו שעד עתה התכחש אליו. "פארק ירח" הוא תיעוד מצחיק, מדכא ומטורף של השבועיים האחרונים של התא המשפחתי העשיר והמנוון הזה, לפני שהוא מתפרק בשברון לב גדול.
יש משהו מתעתע בספר הזה. ככל שאתה חושף יותר פרטים מהביוגרפיה הפרטית שלך, נדמה שאתה רק מרחיק ממך את הקורא. הניסיון לפענח מה אמיתי ומה לא רק מכסה הכול בערפל.
"אולי, כי החיים שלי הם כאלה... האמת שהספר היה אמור להיות על מישהו אחר. היתה אמורה להיות לו דמות אחרת, אבל כשהתחלתי לכתוב אותו הבנתי שאני לא רוצה שוב פעם להמציא דמות ולהסתתר מאחוריה, כמו שעשיתי בספרים האחרים שלי. החלטתי שאני רוצה לנסות לכתוב בתור ברט אליס. להביא את הרגשות והמחשבות שלי בגוף ראשון. רציתי לראות לאן זה לוקח אותי".
ואז גילית שהדמות שלך בדיונית בדיוק באותה מידה.
"בדיוק. תראה, כל העניין הזה של הפרטיות הוא קצת מוזר לי. בדיוק חבר טוב סיפר לי שהוא גילה שכתבו עליו משהו בפייסבוק וזה נורא ערער אותו שפרט מסוים על החיים שלו נודע פתאום ברבים. היה לי קשה להבין את זה. בשבילי זה מרגיש כל כך טבעי. אני כבר ממש לא מתרגש מהעניין הזה של הפרטיות. אני כל כך רגיל לחיות כדמות ציבורית".
אז הספר הוא בעצם ספר על כתיבה.
"כן. במידה רבה זה ספר של סופר שמתחיל להעמיק במה זה אומר לכתוב ספר, מה זאת כתיבה. בזה ששמתי את עצמי כדמות הראשית וכמספר אני חושב שזה מאפשר לי לשאול משהו מהותי: האם הכתיבה מקרבת אותך לחיים, או שהיא מרחיקה אותך מהם".
והמסקנה?
"ברור שאין לי מושג".
אבל זה לא רק ספר על סופר. זה ספר על סופר שכל הקריירה שלו מלווה בהצלחות ובעניין ציבורי בלתי פוסק.
"כן, וזה מצחיק כי בסך הכול ביחס לזמן שאני כותב, פרסמתי נורא מעט ספרים. אבל אני מוכרח גם להגיד שאם אני מסתכל אחורה על כל העיסוק הציבורי בדמות שלי, והביקורות
הרעיון ל"לונאר פארק" עלה במוחו של אליס כבר ב-1991. "אחרי הטירוף של'פסיכופת אמריקאי'", הוא מספר, "שקדמו לו כמה שנים של כתיבה מאומצת ורדופת סיוטים, רציתי לכתוב ספר יותר כיפי. היו לי שני רעיונות בראש בעקבות שני סופרים שמאוד אהבתי בתור ילד.
"אחד היה ספר אימה עם שדים ורוחות בסגנון סטיבן קינג, והשני מותחן ריגול בעקבות רוברט לדלום. ידעתי שהגיבור של ספר האימה צריך להיות איש משפחה, אבל הייתי רק בן 26 ולא הבנתי בזה שום דבר אז החלטתי לדחות את זה. חשבתי שבינתיים אני יכול להקדיש שנה-שנתיים קלילות לכתיבה של מותחן ריגול. אחרי שמונה שנים של כתיבה מפרכת פרסמתי את 'גלאמורמה'".
"לונאר פארק" אומנם מכיל מוטיבים סטיבן קינגיים, ויש בו לא מעט שדים ורוחות, אבל אחת התמות המרכזיות שלו עוסקת בקשר הבלתי אפשרי בין אבות לבנים. ואם המשחק האוטוביוגרפי המתעתע מעניק לספר את המעטפת הצורנית שלו, הקו העלילתי שמחבר בין אליס, אביו ובנו המדומיין, הוא הלב הפועם של הספר.
זה הספר הכי עצוב שלך, בינתיים.
"הדמות של פטריק בייטמן ב'פסיכופת אמריקאי' התבססה בעצם על אבא שלי, שהיה איש מאוד מאוד קשה, אבל זה היה באופן מוסווה. ב'פארק ירח' הדמות שלו מקבלת תפקיד הרבה יותר ישיר וממשי. לא הייתי יכול לכתוב את הספר הזה כל עוד אבא שלי היה בחיים. רק אחרי שהוא מת הצלחתי לנהל את הדיאלוג הזה מולו. עברתי תהליך מאוד מורכב עם הספר. אני שונא את הסופרים שמדברים על זה שהכתיבה היא תהליך טיפולי. אבל באמת אחרי שהספר התפרסם, הרגשתי כאילו הרבה מהכעס שהיה לי כלפי אבא שלי נעלם".
אתה מתאר תהליך של השלמה. אבל בספר אתה מתאר מציאות מאוד עגומה. יש כאן שלושה דורות של אבות ובנים שמצליחים להגיע לאינטימיות רק אחרי המוות.
"אני חושב שאולי אני מצליח לשבור את השרשרת הזו, של אבא שלי, ושל סבא שלי לפניו, והיחסים ביניהם. אני חושב שזה גם עניין דורי. אנחנו מטפלים בעצמנו, אנחנו מודעים לעצמנו יותר, יש לנו אפשרויות לתעל את הכעס. אוף, זה נשמע נורא פלצני ורכרוכי, אבל כן, זה ככה במידה מסוימת. וכמובן, אני ככל הנראה לא אביא ילדים לעולם, אז לפחות במובן הזה מאוד יכול להיות שהרצף האכזרי הזה ייפסק".
לאן ממשיכים מכאן?
"לא יודע. יש לך מושג?".
לא ממש.
"האמת שאני עובד עכשיו על המשך ל'פחות מאפס'. כשעבדתי על 'לונאר פארק' קראתי את הספר הזה מחדש כי יש כל מיני דמויות שמגיחות מהספר ההוא לתוך העלילה, והתחלתי להרהר מה קורה עם הגיבורים שלו 20 ומשהו שנה אחרי. התחלתי לכתוב, וכשחשבתי על זה הבנתי שזה רעיון ממש גרוע. אבל יש איזה קול שאומר לי להמשיך, אז זה מה שאני עושה עכשיו".
אחרי שנים בניו יורק, אליס חזר ללוס אנג'לס מכורתו ב-2006 ("הכי קלישאה של סופר שעובר לחוף המערבי ונגמר מזה"). היום, פרט לעבודה על הספר, הוא עובד גם כתסריטאי בהוליווד. "זאת עבודה מאוד מתוחה, כי זה עסק ארעי מאוד ואף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה. אז כולם פשוט נכנסים ללחץ".
השנה ייצא לאקרנים העיבוד הקולנועי ל"מלשינים" ("The Informers"), קובץ הסיפורים של אליס מימי הקולג' שלו, שהוא עצמו עיבד לתסריט. אבל לא כדאי לצרף אותו למסע היחצנות של הסרט, שיצא "לא משהו".
יש משהו מאוד קולנועי בספרים שלך, אבל העיבודים שנעשו עד עכשיו - במיוחד ל"פסיכופת אמריקאי" - לא ממש הצליחו לעמוד בציפיות.
"עכשיו, כשיוצא לי לעבד סיפורים לתסריטים, אני יכול להגיד שהרבה יותר קל להפוך ספר רע לתסריט טוב. הרי הסיפורים לא ממש משנים, הם נשארים אותו דבר. אתה יכול לכתוב מאה סיפורים על ברוקרים ניו?יורקים, אבל הסגנון שלך זה מה שמשנה. סגנון חזק ומובחן זה מה שהופך ספר או סרט לטובים".
ואיך אתה משלב את שני סוגי הכתיבה המאוד שונים האלה, של תסריטאות וספרות?
"אה, אני מניח שהספר שאני כותב עכשיו יהיה הספר האחרון שלי".
באמת? למה?
"כי... מה , ממש להגיד את זה? "
כן . בבקשה.
"טוב, אני לא חושב שיש יותר מדי מקום לספרות היום. כאילו, אני וכמה חברים שלי עדיין כותבים וקוראים ספרות. אבל כל תרבות הקריאה האמריקאית די הידרדרה, ואני מניח שזה קשור לאינטרנט בעיקר. אני נשמע זקן כשאני אומר את זה, אבל יש היום כל כך הרבה הסחות דעת מסביב שקצת קשה להקדיש תשומת לב לקריאה. אני מתעדכן במה שקורה בספרות, ואני עדיין קורא וכותב, אבל בסופו של דבר קצת קשה לקרוא באופן רציני כשאתה יכול להקדיש שעה ולעקוב אחרי מישהו בפייסבוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
