איפה הדכדוך של ארקדי דוכין?
אלבום שירי ילדים חדש (עם יובל המבולבל!). קואוצ'ינג עסקי (אצל אלון גל!) ותפישת חיים שהשתנתה מהיסוד בזכות הקבלה. ארקדי דוכין כבר לא הדיכאוניסט המיוסר שאהבתם, והוא מבקש שתבינו: לאמן מותר להיות מבסוט מהחיים
דוכין של אז, ילד שצולל לתוך עצמו, ילד שמכור לסוכר, ילד שגונב אוכל, ילד שאוהב ילדים, זוכר עד היום את הדם. דוכין הבוגר, איש שמנהל דיאלקטיקה מורכבת כבר שנים עם המונח הצלה, נפגש שוב עם אותו מושג ביום בו נפטר אביו. "הוא גסס מסרטן וקיבל המון מורפיום. הוא אמר לי שהוא לא זוכר מישהו שהוא סמך עליו, או אהב אותו, או התמסר אליו. והלחישה האחרונה שלו היתה 'ואני חשבתי שאתה תציל אותי, ארקדי, שתציל אותי. שיש לך את הכוחות'. הוא נהיה ילד קטן. זו היתה הלחישה האחרונה שלו".
לפעמים פשוט אי אפשר להציל אדם. השאלה היא איך מתמודדים עם זה.
"פסיכולוגית, אני מתמודד עם זה עד היום. אמרתי לעצמי שזה אדם שלא הצליח לראות את האחר עד הרגע שהוא מת. הוא לא ידע להציל את עצמו. ובקבלה אומרים שאם אתה לא רואה את האחר, ואתה בתוך עצמך, אתה גם לא נהנה בשלב מסוים. כמו בסרט, זה ייגמר בדם. רק שאצל אבא שלי זה נגמר בדם אחר. אז אני יצאתי למסע להשתחרר מהגן הזה, שהוא העביר אליי. של חוסר יכולת לסמוך ולאהוב. זה כלא. והשתחררתי ממנו לגמרי. הטיפול הפסיכולוגי והקבלה הצילו אותי".
תסביר.
"הייתי רוב החיים צוללן רציני. וכיום אני אופטימי הרבה יותר. בזכות החברים והקבלה, לא בזכותי. אני לא תמיד אוהב אנשים, אבל אני לא יכול בלעדיהם, והם גם עוזרים לי להיות אופטימי. אם זה היה תלוי רק בי זה היה אללה יסתור".
רגע. זה אומר שאתה מבסוט?
(שתיקה ארוכה) "אה...באישיות הגשמית שלי עדיין יש לי את הדיכי ואת הפרצוף הזה. אבל במובן מסוים אני יותר אופטימי מהרבה אנשים. זה שאני רוצה, שאני עושה, כובש מטרות חדשות. יש לי רצונות עצומים. אז אני מבסוט, כן. כי אני כבר לא לבד".
ארקדי דוכין מבסוט. נסו להגיד את זה לעצמכם ברצף כמה פעמים, ותבינו כמה הזדקנתם. מי שהיה טרובדור הבאסה המקומי של שנות התשעים הוא ב-2009 משהו אחר: משכנתה. משפחה. כלבה בשם במבי. והשיא: קרוקס אדומות.
ולא שדוכין, 45, הפך למאמא עוף. הרגישות וההתבחבשות עדיין שם, פלוס קורט אפלוליות בשביל הטעם. לפי מקורביו, אותה רגשיות, יחד עם עומס פרויקטים, הם שהבהילו אותו, כמה שעות לפני סגירת הגיליון לבדיקות בתל השומר עקב חולשה. אבל כמה ימים לפני הוא רחוק מאותה תדמית פעמון הזכוכית שפרנסה אותו בראיונות קודמים.
מי שהיה זקוק להוכחה נוספת לטרנספורמציה הדוכינית, ימצא אותה בפרויקט הנוכחי שלו: דיסק לילדים, בשם "החברים של ארקשה", בלייבל העצמאי "אלטרנקיד" (שהקים עם עמית עמרמי וזיו רובינשטיין). במילים עדינות, לא ממש הדיסק שהייתם מצפים לו ממי שהוציא בעבר קופסאות להיטים ובהווה הוריד ווליום. מצד שני, גם לא ציפינו ממנו ל"נקודת מבט", הדיסק האחרון שלו, שריכז קאוורים בחסות הפושרת של רשת ארומה. דוכין, כנראה, הוא
בכל אופן, ב"החברים של ארקשה", שכבר נמכר ברשת סטימצקי, הלחנים של דוכין, ובשירים מתארחים מאורות כמארינה מקסימיליאן בלומין, שלומי שבת, דני ליטני, יבגני שפובלוב, חנה לסלאו ונקודת הפנאן: יובל המבולבל. בתפריט יש קלאסיקות ילדים אמיתיות, דוגמת "המפוזר מכפר אז"ר" ו"חמש מכשפות הלכו לטייל", עם מלודיות במיטב המסורת הדוכינית, שיקסמו גם לילדים ישישים.
במרחב קלטות הילדים הישראלי, המפורנס על ידי פיגורות כמשה דץ ובקרוב גם האחיות פיק, דוכין הוא חריג מהתקן. ועדיין, זה לא שעכשיו הוא הפך לגרסה המטורללת של הכבשה שושנה. השוואה בינו ובין טיפוסים אחרים בקטגוריה תהיה כמו השוואה בין ארקדי דוכין הגדול ובין, ובכן, משה דץ. כאמור, המלודיות האינטליגנטיות שלו מזוהות לגמרי. גם הטקסטים שכתב.
טוב, בוא נגמור קודם עם התהייה הזאת: אתה ודיסק ילדים?!
"אינטואיטיבית פגעתי באיזשהו חוסר. מבלבלים כאן את המוח לילדים עם כל מיני שטויות ופעלולים, אין תוכן. ובארץ האזור הזה ריק: הוא נהיה נטו מסחרי. הרעיון היה לא להתייחס לילדים כאילו מגיע להם משהו קטן, אלא מושקע. ילדים לא מטומטמים. לא פראיירים. אנשים רוצים כסף, ורואים בילדים מקור לכסף גדול. וכמה שנעשה יותר זול, רע, חיצוני, נעשה יותר כסף. הדיסק התחיל מבחינתי כשהתחלתי לשיר לילדה שלי דברים שהמצאתי בעצמי והלחנתי מעצמי במקום שירים מוכרים. כשהיא נרדמה, הלכתי לפסנתר והתחלתי להקליט מה שנתפס אצלי חזק".
ומה המשמעות של הקמת לייבל עצמאי? אתה חתום בהליקון.
"בחברה לא ממש רצו את זה, הם לא ראו בילדים משהו חשוב. אתה מקבל תשובות כמו 'אנחנו לא ממש מבינים בילדים'. היו המון קשיים. זה אכזב אותי, אמלל אותי. הייתי חתום בחברת תקליטים והייתי צריך ללכת לעשות שופינג, להתחנן, להגיע למצבים מביכים, כאילו מה שאני עושה אין לו יותר מדי ערך".
לא הבנתי. ארקדי דוכין לא יכול לשכנע חברת תקליטים היום לעשות אלבום ילדים?
"לא. נתנו לי להרגיש כמו סוג של קבצן. וכן, זה כבוד ואגו. אבל זה מביך. מצד אחד אתה אומר וואללה, אני חזק. אבל מצד שני אתה אומר וואללה, אתה נעקץ. חברות תקליטים ומנהלים אישיים, יש להם כוח. זה עושה צנזורה למוח. מה, יש כאן משטרת האמנות? פלייליסט? בעיה. אתה מגלה שרוצים אותך כשאתה עושה שיר כמו 'מי אוהב אותך יותר ממני' ואתה קובע איזה סטנדרט להיטי. ואז כשאתה רוצה לעשות משהו אחר אומרים לך'הלו, לך לחפש את החברים שלך'. אתה יכול להיות הכי גדול כאן, אבל אם לא הבאת אותה מהר, קוברים אותך. זה מה שקרה לי עם 'חלומות למבוגרים'".
אולי כי מצפים לדוכין של פעם. שהיה מוכר תקליט זהב בלי למצמץ.
"תמיד רוצים את ארקדי כמשהו מרגש, מלטף, רומנטי, מלנכולי, לא בועט. בדיסק הראשון היתה זעקה אבל מהר מאוד ארקדי הפך להיות משהו יחסית נוח. אני משלם מחיר, כי אני כל פעם מביא משהו אחר. זה התחיל איתי משיא הטירוף: זעקה וזה, וכולם אמרו 'וואו' ו'מיאו', ואז שמו אותי בנישה. במוזיקה כאן, או שאתה מרצה מישהו - או שאתה הופך לאנדרדוג ומתחיל להיות מריר. גם זה משתק, וגם זה משתק. וגם אם יש כסף, אתה לא נרדם טוב בלילה. אז אלטרנקיד זה משהו כזה: לוותר על התיווך, ההתערבות, לתת במה לעוד אמנים, להקים אתר אינטרנט. להיות במצב שאני מלחין שיר, כותב אותו ושם אותו-ושהקהל ישפוט. עכשיו, עם הדיסק הזה, זו פעם ראשונה שאני עצמאי, וזה מאוד מרגש".
מה למדת מההתנסות?
"את המקום העסקי. אני לא טוב בזה. לא יודע להתעסק עם כסף, ואנשים מנצלים חולשות באופי שלך. אז לקחתי עכשיו קואוצ'ינג עם חבר'ה של אלון גל, שמעיפים אותי".
סליחה?!
" כן, רציתי שיעזרו לי להסתדר. אני צריך לעשות שיווק בעצמי, להסתדר עם כסף, נותנים שיעורי בית מה זה קשים! הם מנסים לזהות למה בשורה התחתונה אתה במינוס בבנק. מסבירים לך מה איפה התקלה שלך, איך להסתדר עם מספרים. כיום אני פחות מתרגש מעניינים שהם אמנותיים. צריך לתרגם את זה לכסף. בכלל, השכל מתחיל לרגש אותי קצת. פעם הייתי כולי רגש. עכשיו אני גם מנסה לעשות דברים אחרים".
בשנה האחרונה דוכין הופיע לא מעט, גנז זמנית תקליט שהגיע מהתקרבותו לקבלה והשתתף בפרויקט חדש של סלקום לקידום יוצרים ישראלים דוברי רוסית, לצד אמנים כיוני בלוך וחמי רודנר. הסינגל של דוכין אירח את אשתו סימה ואת הראפר וולקן, לשיר על ג'אנקיז של אינטרנט.
"חוץ מניאו נאצים, כולם מקובלים עליי", הוא מגחך לנוכח התהייה, אם לא מדכא אותו שרק תאגידים כיום יכולים למנף פרויקט כזה. "כל עוד תומכים באמנות, מה זה משנה? זו צביעות תקשורתית להגיד 'אה, עשית תקליט עם ארומה!'. מה אכפת לכם? יש שירים טובים? אז זהו. אני מוכן גם לעבוד עם חברה לנקניקים, אם המוזיקה טובה".
על דלת ביתם הבורגני של הזוג דוכין יש שלט "כאן גרים באושר". במרפסת מתגוללים סוס עץ ושאר צעצועים של בתו, מאי, עוד מעט בת ארבע. דוכין באפליקציה ביתית: מכין קפה, מקלף תפוח, מלטף את הכלבה. היום, הוא מתלונן, הבטיח למטפל שלו שייכנס לצום, וכבר הפסיד.
כבר תקופה ארוכה שהוא לא הולך לגריישיט, קבוצה לאנשים עם הפרעות אכילה. בכלל, קצת אירוני שדוכין, ארכי-בשלן, מתמודד כבר שנים עם הפרעות אכילה. "הסוכר תמיד היה הפסיכיאטר המעוות שלי. אבל מה לעשות, קשה לשמור. ואני מכור. אוהב פחמימות ושוקולד, ובתקופה האחרונה קצת התפחזנתי. אני שמן, מה".
15 שנה הם יחד. סימה, כדור אנרגיה מטורף, מהנשים שנכנסות לחדר ומערבבות מחדש את המולקולות. לפני שנתיים היתה על סף הוצאת דיסק, אבל ויתרה לבינתיים. "אני אוהבת את החיים, את הסתלבט, את הים", היא צוחקת. דוכין הוא דוכין. כל יום הוא מוציא את במבי לטיול, לפחות פעמיים בשבוע לוקח את הילדה לגן ואז מהדס לפינת העבודה בסלון. איש משפחה.
"אנשים אוהבים להגיד שההורות שינתה אותם, אבל היא משנה רק ברמה גשמית. יותר לחץ על פרנסה", הוא מסביר. "פעם לא הפחיד אותי שלא יהיה. מה אבהות כן עושה? מרככת אותך קצת. אותי תמיד ילדים הפחידו. אני אוהב להיות לבד, בלי ילדים שקופצים עליי. פתאום אתה נוגע בילד של מישהו אחר ואתה מבין את הנשמות האלה קצת יותר".
מה אתה מבין?
"איזה סבל הם הולכים לעבור, אללה יוסתור. איזה עולם נחת עליהם. גיהנום".
דיברנו קודם על הצלה. יש אנשים שאומרים שהילד הציל אותם מעצמם. מזדהה?
"זו לא הצלה. ילדים זה גוף עם נשמה, שמקבל מאיתנו הזדמנות. עד כמה שליטה יש לנו שההזדמנות הזו תתממש? חלק כן, חלק לא. ילד הוא רק מראה שלך. לא הייתי נותן לילד קרדיט על שינוי. אם יש בלגן בבית, יש לה בלגן בראש. אחד הטיפים שאני יכול לתת להורים זה-תדאגו להיות רגועים, וזה ישפיע על הילדים. אם תריבו, זה יעשה לילדים סלט בראש".
אתה יכול לתאר לי את רגע הפגישה איתה?
"רגע בלי שכל. אתה מרגיש חום, הגנה, חיבוק. כשהילדה נולדה, מתוך צורך חייתי לגונן לקחתי את המשפחה למצפה שלם, רק מתוך הרצון לגונן. עם מאי בהתחלה היה לי יותר קל, כי זה היה מאוד פיזי. כשנכנס הדיבור זה נהיה קשה יותר. הילד מתבגר והוא שואל שאלות ואתה צריך לענות לו. זה בעיקר חושף אותך. בגיל מסוים הם כבר יודעים לקרוא אותך, ועושים מניפולציות. ומאי היא ילדה מניפולטורית. יודעת להשיג מה שהיא רוצה. מאוד חזקה. אתה מבין פתאום שילד בן ארבע זה וואחד כוח. זה לא קטן, הדבר הזה".
אתה אבא טוב?
"אבהות זה דבר קשה מאוד. אני כל הזמן אבא טוב, אני חושב. אבל יש לי המון בעיות: כמו להיות, כל הזמן. אני עסוק, בורח לתוך עצמי. יש את העדיפויות שלי. אני חושב שהדבר הכי גרוע שההורים שלי עשו לי זה שהם לא שמו לי גבולות. וההתכתבות שלי עם הילדה זה איך ואיפה אני שם לה גבולות. וזה קשה: כי אני רוצה לשים לה גבולות, ואשתי אומרת ההפך. אם במוזיקה אני נלחם על הצנזורה במוזיקה שעושים לי, כאבא אני נלחם בצנזורה של אשתי. אין לנו חזית אחידה מול הילדה. ואני לא יודע מה יהיה, אבל הילדה הזו תלך לטיפול אצל פסיכולוג או מקובל. זה בטוח. זה לא בית סטנדרטי".
על מה מתווכחים?
"סימה..." - הוא משחרר קרעכץ - "סימה רוצה להיות הגבר בבית. היא רוצה להחליט. להגיד את המילה האחרונה, לשלוט, ובמקום הזה מאוד קשה לה לשחרר. נגיד, אמא בחדר שינה והילדה רוצה גרביון. אז אני מביא לה שחור. אז היא צועקת שהיא רוצה אדום. והאישה צועקת 'ארקדי, האדום במייבש'. אז עכשיו אתה צריך להפוך את המייבש! במקום להגיד לה 'מאמי, זה מה שיש, תלבשי', וכאלה . אני בנאדם! איפה אני מצליח? אני מעריך שאני מצליח להעביר לה את הדמיון שלי. פתאום יש לה משפטים כאלה כמו'אתה יודע אבא? אני לא יכולה לראות את העיניים שלי דרך העיניים שלי'. כאילו, אני לא יכולה לראות את עצמי דרך עצמי".
מה אתם עושים יחד?
"בפנטזיה אני רוצה לעשות איתה כל דבר. בפועל קוראים ספרים, יוצאים לנמל תל אביב. לפעמים מבשלים יחד. היא מאוד אוהבת לאפות עוגות, עושה טחינה. בצורה הכי כנה? חסר לי הרבה מאוד איתה. יש הרבה בין החזון שלי למה שאני עושה באמת. אני חייב להרגיש טוב עם עצמי בשביל לתת לה. ובטח שזה עושה רגשות אשם לפעמים. עכשיו אני רוצה לקחת אותה לטיול. להסתובב איתה. לפתח איתה איזה שפה. רוסית היא לא יודעת, כי המשפחה שלי קטנה ושל סימה גדולה. העיראקים ניצחו".
איפה אתה פחות טוב?
"אני מאוד דואג. כפייתי. גם באתי ממשפחה לא הגיונית בזה, עם רקע של שואה. אבל כל אחד אוכל את החרא שלו. קשה לי לתת לה חופש לקפוץ ולרוץ. מצד שני, אני די פרוע בלהיזרק בבית, לעשות בלגן. אני די עזבתי את הילדה במובן של לנסות להזריק לה תובנות. ואת זה אני אומר לזכותי. אני לא אומר לה'תהיי ככה'. אני קולט לאן היא נמשכת. היא אוהבת צילום. קולטת סיטואציות. קשה לי עם הורים שטוחנים לילדים שלהם את המוח עם המשך הדור".
ומוזיקה?
"איזה! לא מעניין אותה. היא אוהבת לצלם".
מותו של אביו ובמקביל כניסתה של בתו לחייו האיצו אצל דוכין תהליכים. הראשון שבהם הוא ההשוואה בינו כהורה ובין מי שהיו הוריו. "לאבא שלי היה קשה להראות רגש. אני זוכר שנפלתי וירד לי דם וזה הוציא ממנו משהו. הוא התחיל לחבק ולדאוג קצת. אני מנסה להראות רגש, לתת. אני מסתובב עם הרבה זנבות מהילדות שלי, שאני מנסה להשאיר מאחורה, כאבא".
למשל?
"עם אמא שלי, שבמוות שלה הדליקה לי איזה אש כזו בלב והמון רגש וחרדות ולחץ. אבא שלי יותר האיץ בי את הרצון לא להיות כמוהו. ושנים הייתי כמוהו: הרגשתי הרבה חוסר יכולת לסמוך, חוסר יכולת לאהוב, חוסר יכולת להרפות, חוסר יכולת לחיות. זה כלא. אתה חי עם אנשים קרובים ואתה אומר לעצמך'הם לא באמת אוהבים אותי'. הם יברחו, יפגעו, יבגדו. אז אלה הזנבות. והשתחררתי מזה. בכות הטיפול הפסיכולוגי והקבלה. כיום אני יודע שאוהבים אותי. אני יודע שאני אדם לא פשוט, שאפשר לא לסבול אותי. אני קשה מאוד. רוסי מאוד. אבל אוהבים אותי, עם החסרונות".
אתה מתגעגע אליו?
(שתיקה)
או שזו לא המילה הנכונה?
"האמת היא שמאז שהוא נפטר, ארבע שנים, לא הלכתי לקבר אף פעם. לא יודע למה. אולי אני אסע עם הילדה. לסימה כל הזמן מציק שלא עשינו לו קבר יוקרתי, בלי כתבים מיוחדים וכאלה. אני לא חשבתי שזה משנה".
ובעקבות המוות שלו התקרבת ל"בני ברוך", לרב לייטמן.
"באתי לרב, ואמרתי שהיתה לי מחשבה שנורא הבהילה אותי: שחשבתי פתאום-בשביל מה לחיות? מה אני עושה פה? ואותי זה הדבר שהכי הפחיד לפני עשר שנים. ובאמת, אז לא בא לי לחיות!".
היית אובדני?
"לא רציתי לחיות. ואז מהר אמרתי לעצמי, תחשוב על משהו שבכל זאת עושה משהו. אז אמרתי, וואללה, שמים, אוויר, טבע. אז אמרתי לרב שככה הרגעתי את עצמי. ומה הרב אמר? שלא קיים דבר כזה. כי אם תרצה שמים ומים ושמש, תרצה שמשייה. מה, לא תרצה איזה סנדוויץ'? איזה אוטו להביא משהו ממסעדה? אין לזה סוף. זה הרצון האנושי שלנו שלו ?קח אותנו להרפתקה. ואם אין רצון, יש מוות. והדבר היחיד שהרגיע אותי כשחשבתי שאני רוצה למות זה שאני כן רוצה דברים. לפני הקבלה לא חייתי".
די, זה לא פייר לעצמך להגיד את זה.
"זה פייר. כל החיים חיפשתי משהו - יש לי גרעין לא מסופק, שרע לי. פעם לא ראיתי בעיניים. פעלתי מתוך אגו לרצות את עצמי בתענוגות מהירים, לרצות את הסביבה, לא נהניתי מההצלחה. אני מאמין שהייתי מוכשר. אבל לא השתמשתי בכישרון כדי להשפיע או לעזור למישהו. וכל מה שאת רואה כמציאות זה טעות. הכל הצגה. הכל אגו.
אתה מבין מלימודי קבלה שאו שאתה עבד של עצמך או שאתה עבד של הבורא. אז אנשים הם עבדים של אופנה, סטייל, שופוני, חארטה בארטה. מה השורש? שאנחנו סגורים בתוך עצמנו. בקבלה אדם חייב להבין שהוא רע, שהוא לא באמת רואה. מה שמזיז את העולם זה לא השכל. זה הרצון וחוץ מרצון הוא לא רואה כלום".
זה השפיע לך על המוזיקה?
"אני כבר לא יכול לכתוב כמו שכתבתי פעם. כי הכתיבה שלי פעם התעסקה בעיקר בכמה טוב לי וכמה רע לי. היום העולם מתחלק אחרת. היתה לי את הזכות לשבת שנה וחצי עם לייטמן ולעשות אנליזה קבלית לעצמי. שאלתי מה זה אישה, מה זה גבר, מה זה זוגיות, וקיבלתי תשובות. והיום אני מבין שיש סיבה לזה שקיבלתי את הכישרון המסוים הזה.
אני שמח שהבנתי למה אני פה ולמה אלוהים נתן לי את הכישרון המסוים הזה. למשל, לעשות שיר שהוא שיר קבלי אבל לא שומעים את זה בשיר. אני רוצה לקרב אנשים לקבלה בגובה העיניים. לא להפחיד אותם. לכן עבדתי על דיסק שקראתי לו 'המדע של הפנימיות', שריכז את כל התובנות שלי. הוא מוכן, אבל הוא בינתיים בצד".
זה דיסק שהתחלת לעשות עם מיכה שטרית. מה קרה?
"בסוף הוא משתתף בשיר אחד. אני ומיכה עברנו משבר לא קטן. התחלנו לעבוד עליו יחד, אבל המשבר לקח את כל האנרגיה לעצמו. אני משתייך לקבלה, מיכה מתעניין. אז אני הייתי הרבה יותר טוטאלי, יותר מאמין במסרים. מיכה יותר התבונן מהצד, אבל לא הרשה לעצמו להגיד זה הדרך שלי. זה גרם לזה שלא הצלחנו ממש לכתוב הרבה שירים יחד. מבחינתו הייתי קצת מהופנט על המטרה והוא היה בגשמיות של לכתוב כמו פעם.
"הקטע קצת הרתיע אותו, כי אולי זה הראה לו שארקדי קצת פנאט, קצת בתוך איזה כת. ואולי יכול להיות שזה ככה ואני בכת, אני בבני ברוך. אבל ברצינות: אין לי כיפה על הראש. זה כת מבחינתי, שזה-יש אותנו, ויש אחרים. כיום אני פחות לוחץ עליו, והוא צריך לתת יותר כבוד לאיפה שאני. אנחנו הכי מחוברים מאי פעם, רק ממקום אחר. אבל אני צריך אותו עכשיו שובר כמה חומות. עכשיו אני צריך שהוא יבוא אליי. זה כמו שיש לך תרופה, ואתה מתלבט אם לקחת. אז מיכה הבין שהקבלה היא התרופה, הוא פשוט אומר שהוא ייקח אותה מחר. וזה בסדר בעיניי".
דיברת בעבר המון על בדידות. לימוד זה משהו שמנטרל אותה?
"הקבלה לא לוקחת ממך את הבדידות. מצד שני, זה נורא משמח. פתאום מתחבקים עם חבורת גברים מזיעים ואתה מרגיש שהנה, אני לא לבד. אני חלק. הרעיון של הקבוצה הוא שאי אפשר לשקוע. גם אם הם רחוקים ממך, הם תומכים בך".
אתה יכול להסביר מה למדת?
"ילדים, למשל, צריכים תשובה: ללמוד זה לא מספק אותם. אנשים חושבים שהיפראקטיביות היא בעיה וצריך לטפל בזה. ואז נותנים לילדים תרופות וסותמים להם את המוח. במקום זה, צריך להסביר להם מה אנחנו עושים פה. היפראקטיביות באה בעיניי מזה שאנחנו רוצים יותר ממה שאנחנו מקבלים ולא ניתן לספק את זה בחומר או בצעצוע.
איפה נהיה הקצר? שלא ניתן לחנך את הילדים לפני שמחנכים את ההורים. זה דור שנולד עם שאלות כמו'בשביל מה נולדתי? מה ייצא לי מלשבת ולדעת מה זה חוק המשיכה?'. עדיף שילמדו אותי איך לגנוב ולהרוג, אחרת יאכלו אותך בלי מלח. אז אין לימוד אמיתי. אתה צריך ללמד את הילד את הטבע. לטבע יש יציאות של שלמות, למעט סטיות כאלה ואחרות-כי גם לזאב יכולה להיות ג'ננה, אבל זאב למשל, אם הוא צריך עשרה קילו בשר, הוא יאכל בדיוק עשרה קילו ולא יתחיל לפוצץ מקררים ויהפוך לבולמי".
או-קיי . ויחסים בין גבר ואישה?
"אין ביניהם שום קשר. אישה לרוב הרבה יותר בודדה מגבר, הרבה יותר אומללה ועצובה, בגלל הדפיקות של הגבר. אם גבר לא ממלא אותך נכון, פתאום את רוצה להיות ראש ממשלה וכל מיני עיוותים".
למה עיוותים?
"כי הבייסיק, אם אני שם אותך במערה ויהיה לך כיף שם, לא תרצי להיות בגורד שחקים. תקבלי חתיכת בשר שהגבר הביא, מדורה, חום".
בעיה, מה שאתה אומר כאן. נבוט בראש - ויאללה, למערה.
"למה? מתי את מתחילה לרצות כל מיני דברים? כשאת לא מרוצה. ולכן כל האינפקציות האלו, של נשים שרוצות לכבוש את העולם. זה באשמת גברים שלא נתנו לנשים מה שהן צריכות. בבייסיק, אישה שיש לה בית מגניב עם ילדים וגבר נורמלי, טוב לה. הגבר, לעומת זאת, לא רוצה לרוב לספק לאישה את השקט שלה. כי הוא בחמשת החושים שלו".
חזרה בתשובה במובן המסורתי עניינה אותך?
"לא. מהר מאוד קיבלתי תשובות, ומצווה ללא כוונה זה כמו גוף בלי נשמה. אני לא מערבב חלב ובשר, משתדל לשמור על שבת. לא מופיע בימי שישי. אני נורא מבין את הגאונות הזאת שעכשיו בא שישי. אני והאופי הקומוניסטי והוורקוהולי שלי - ואני באמת פסיכי - לא יכול להרפות. רק ביום שישי. רק אז אני נוחת. ובעיניי, הדבר הכי רומנטי שאני יכול לעשות היום הוא ללכת עם סימה ומאי לארוחת שישי בבני ברוך".
די, תפסיק.
"זו רומנטיקה משפחתית. זה משהו שלא היה לי בתור ילד. שמה יש הפרדה, לא יושבים גברים ונשים יחד. ועדיין אני מרגיש אותן. זה מאוד רומנטי בעיניי".
וזוגיות אחרי 15 שנה היא עדיין רומנטית?
"זה אחרת. ברור שהחשק יורד והמיניות פחות וזה לא כמו בהתחלה, והסטטוס משתנה, אתה לא שניים, אתה שלושה. וגם אם אתה פתאום רוצה להתמזמז במיטה זה לא אותו הדבר. אבל זה לא משנה. זה חברות. אתה משקיע ויש כאן לפעמים מריבות שלא מבינים מה קורה בכלל. אנחנו נותנים לעצמנו להתפרק".
חשבת פעם להתגרש?
"גירושים זה נורא בעיניי. הגענו להמון קשיים. התרחקנו, כעסנו, התמודדנו עם המוות של ההורים שלנו. שזה משהו שקודם מרחיק ואחר כך אם יודעים איך לעבור את זה מקרב. כשהיא רצה לטפל באמא חולת סרטן אני רצתי לטפל באב חולה סרטן. היו תזמונים מטורפים כאלה, ואתה לא תמיד מוצא כוחות באמת להיות שם בשביל האדם השני.
יש לך מספיק צרות משלך. ואז כבר נהיה מין לופ כזה, שזה את, זה אתה, בגללך, בגללך. ריבים איומים. היו כאן ימים - עדיין יש - שיש כאן צרחות אללה יוסתור. הקבלה לימדה אותי להאשים קודם כל את עצמי. היום אני מבין שכל מה שקורה הוא בגללי, ברגעים הכי קשים וכואבים אני נזכר שזה אני ואז אני ככה בכוחות אחרונים שם את הגאווה שלי בצד. ואומר - נו, מה קורה מאמי?".
אז מה קורה?
"המון מתגרשים, ואומרים לי 'אתה פראייר' ו'איזה כיף בחוץ'. אצלנו יש כאן ניסיון חזק של שני הצדדים, גם אם קשה מאוד להודות בזה, לא לוותר. אנחנו נגמלים מהמון זנבות רעים לטובת הקשר. מנסים להיות לא ההורים שלנו. אז אני מנסה לבטוח, לשים בצד את הפחדים על הילדה, לא לברוח. ברור שאם האהבה תפסיק אני לא אשאר בכל מחיר, אבל זוגיות לא יכולה לעבור חלק כל הזמן. ואת יודעת מה מבלבל?".
נו?
"אני שונא אותם, לפעמים, את המשפחה הזאת שלי. לפעמים כל היום אנחנו בבית, ואת אמרת ככה, ואתה אמרת והילדה צועקת וסלט בראש! ואז אני באמת שונא אותם. אבל דקה הם לא בבית אני מתחיל לדפוק את הראש שלי בקיר".
ואתה דופק את הראש בקיר?
"איזה דופק. תוך שתי דקות אני ישר מצלצל מה זה, לאן הלכתן? מתי את חוזרת? לא יכול להתמודד עם זה. לא יכול".
נא להמתין לטעינת התגובות
