הבשורה על פי דונובן. חלק ראשון
התקשורת לא פירגנה, בוב דילן זילזל, אבל פיט סיגר דווקא העריך אותו. דרכו של דונובן ידעה עליות ומורדות שהניבו שירים נפלאים. גיל מטוס בסדרת כתבות על היוצר הסקוטי ועל אוצרותיו המוזיקליים
מכרה שמשתרע על פני קריירה של ארבעה עשורים, למעלה מ- 20 אלבומי אולפן שמכילים כמות עצומה של שירים טובים והתנסויות מוזיקליות שנעות בין פולק, פופ, רוק, ג'אז, פסיכדליה ומוזיקת עולם. גם שיתופי פעולה לא נפקדים מההסטוריה שלו, עם מוזיקאים כמו ה- Beatles, איתם שהה בהודו, ואגדת הגיטרה - ג'ימי פייג. רבים מכירים אותו בכינוי "בוב דילן הבריטי", תווית שמלווה אותו מתחילת דרכו ועד היום. למרות שזו הדרך הפשוטה ביותר, ויש יאמרו אף המתבקשת לתאר אותו, המסע המוזיקלי הארוך והמרתק שהוא עבר מוכיח שדונובן הוא זמר גדול בזכות ולא בחסד, זמר שבחן ועדיין בוחן את גבולות היצירה שלו ובורא את עצמו בכל פעם מחדש.
כמו דילן, גם דונובן העיד על עצמו שהוא קודם כל משורר וציין את הבעייתיות בלהיות משורר שצומח ממעמד הפועלים, בו המשפחה והמורים בבית הספר לא מבינים מדוע אתה עוסק בשירה כשאתה צריך למצוא עבודה אמיתית. הוא נולד ב- 1946 בגלזגו, אחת מהערים העניות והצפופות בסקוטלנד, וגדל בצל שרידים ממלחמת העולם השנייה. בילדותו הוא נחשף בעיקר לשירי עם אירים וסקוטים ולספרות אנונימית שאביו קרא.
האמנים הראשונים מארה"ב אליהם נחשף היו ה- Everly Brothers ובאדי הולי. ההחלטה להיות מוזיקאי התקבלה אחרי הפעם הראשונה שהוא שמע את ה- Beatles. דונובן מתאר את הרגע הזה כחוויה מכוננת שבעקבותיה הגיע לתובנה שהוא רוצה לעשות מוזיקה, לשיר לדור שלו, לייצר משהו גדול יותר מהרקע שממנו הוא צמח ומהסביבה שחינכה אותו, משהו שישפיע על אנשים רבים. מאותו רגע, הוא החל לכתוב.
אחד מהסמלים המפורסמים של וודי גאתר'י היה הסלוגן שכתב על הגיטרה שלו: "המכונה הזו הורגת פשיסטים". דונובן החליט לאמץ אותו וכתב: "המכונה הזו הורגת". כשנשאל לגבי המשך המשפט, השיב שלדעתו לא נשארו פשיסטים עד שהוא נכנס לעסקי המוזיקה.
כביטניק באנגליה הוא הושפע מהתרבות הצבעונית של סן פרנסיסקו הרחוקה. "בדרכים" של ג'ק קרואק היה הספר שעורר בו את הצורך לנדוד וחשף אותו לתרבות הזן. בעקבותיו, הוא בילה את קיץ 63-64 בעיירה ST Ives שבדרום מערב אנגליה ושם, במפרץ, מול הים, הוא כתב את מרבית שיריו הראשונים. עבורו זה היה המקום שבו החיים התחילו, ושם הוא יכול היה להגשים את החלום. יש משהו בתולי בתקופה הזו, בה הוא כתב שירים כמו "To Try for the Sun", שמצליחים להעביר ביקורת טהורה ורוויה בתמימות נעורים.
כשהמראיינת שאלה אותו מה הוא עשה בשבוע האחרון, דונובן השיב שהוא ישן על חוף הים עם חבריו. האומה הבריטית מיד אימצה את דונובן תחת נרטיב רומנטי של משורר קלטי נווד בן 18. אנשים מסוימים אומנם הטילו בכך ספק, אך זו הייתה האמת. דונובן נהג לבלות זמן רב בחופים יחד עם חבריו שם הוא כתב שירים רבים כמו "Catch the Wind", הסינגל הראשון שיצא ב- 1964. זה היה שיר יפהיפה ופשוט, שמורכב היה ברובו משלושה אקורדים עם פריטה מיוחדת וטקסט נצחי על הניסיון לתפוס את הרוח – אהבה בלתי ממומשת.
השיר זכה להצלחה רבה באנגליה ובארה"ב ומהר מאוד גרר אחריו את התיוג וההשוואות המתמשכות לבוב דילן, בעיקר בגלל הדמיון בשמו ל- "Blowin' in the Wind". יחד עם סגנון המוזיקה הזהה והמראה החיצוני של דונובן שכלל לבוש וכובע דומים לשל דילן, גיטרה אקוסטית ומפוחית, התוצאה הייתה מתכון שסיפק לעיתונים כותרות רבות.
המוטו של התקשורת באותם הימים היה: 'אם זה נשמע כמו דילן ונראה כמו דילן, זה כנראה חיקוי של דילן.' דונובן סובל עד היום מהדימוי הזה ובהחלט ניתן לטעון שלמרות שמאוחר יותר בקריירה שלו הוא התרחק מהפולק, צילו של דילן תמיד ירחף מעל שמו.
דונובן טוען שאנשים לא הבינו עד כמה דילן בעצמו הושפע מהפולק האירי והסקוטי שעליו גם הוא גדל, אמנים כמו מרטין קארת'י, האחים קלנסי ואחרים. יחד עם זאת, הוא מעולם לא הכחיש את הערצתו לדילן וג'ואן באאז, למד לנגן מרבית משיריהם ואף הרגיש כמו אחיהם הצעיר של הזוג המלכותי מאמריקה. התקשורת, כמובן, התעלמה מהשורשים המשותפים ומהאפשרות ששני האמנים צמחו מרקע זהה ומיד מיצבה את דונובן כהעתק.
למרות הצהרות כאלו ואחרות, נראה שדילן הבין מיד שמדובר בזמר מוכשר ולא בתופעה חולפת וחש מאוים, כפי שחש באותם הימים כלפי הצלחתו של הזמר פיל אוקס. ימים מספר לאחר הסצנה המדוברת, שיחרר דילן הודעה מתנשאת לעיתונות: "שמעתי אותו, והוא לא נשמע כמוני! הוא נשמע יותר כמו ג'ק אליוט".
למרות שיסודות הפולק ילווו את דונובן לאורך כל הקריירה, תקופת הפולק הרשמית שלו כטרובדור כללה שני אלבומי פולק מרתקים שיצאו ב- 1965. הראשון "What's Bin Did and What's Bin Hid" שראה אור בארה"ב תחת השם "Catch the Wind" והשני "Fairytale". האסתטיקה של עטיפות האלבומים מכילה את המוטיבים שאפיינו אלבומי פולק גדולים באותן השנים כגון "The Times They are a-Changin'"' של דילן ואלבומו הראשון של ברט יאנש. המוזיקה הייתה מחוברת לשורשים עם מבחר יפה של בלדות נעימות ומקוריות כמו שיר הנושא של האלבום, כמו גם ""Belated Forgiveness Plea ו- "Jersey Thursday".
השיר "Sunny Goodge Street" מסמל עבורו את עזיבת עולם הפולק. השיר רווי בהשפעות של ג'אז קלאסי אקוסטי ומסמל את העתיד לבוא – קסמים, פסיכדליה, נדודים, התנסויות חדשות וצורות חשיבה שונות.
***
המשך הכתבות בסדרה:
- חלק שני - "הטריפ": התקופה הפסיכדלית והפרחונית של דונובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
