תערוכה שהיא רומן אוטוביוגרפי
סדרת הציורים של אסד עזי "אבא שלי חייל" תוצג מסוף השבוע במוזיאון רמת גן. ציוריו של עזי עוסקים באבא מת שהוא דמות מתוחה בדום ועטורה בעיטורי לוחם, הלקוחה מתצלום ישן שנשמר במשפחה. דמות האב היא ציר מרכזי של הזיכרון המשפחתי ומרכיב זהות מכונן
כך נפתח הדו שיח בינינו: עזי הציע לי לקרוא לתערוכה "אבא שלי חייל" ובכך התחלנו בתהליך של עבודה משותפת שתוצאותיו תערוכה וספר שנולדו לאחר תקופה נפלאה.
עזי לא הכיר את אביו. הוא היה ילד קטן כשאביו נהרג בקרב עם מחבלים שבאו מסוריה ותקפו את המוצב בו שירת. אותה סוריה שממנה הגיע אביו כחייל בחיל משלוח שבא להגן על הדרוזים שחיו בארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. סוריה, שאליה לא רצה לשוב. לא אל הג'בל, כפי שקוראים בקיצור להר הדרוזים בסוריה ולא אל סוריה שהפכה לאחת מהאויבות המרות ביותר של ישראל.
חלק גדול מגוף היצירה הנוכחי של עזי הם ציורים העוסקים באבא שהוא דמות מתוחה בדום, עטורה בעיטורי לוחם, דמות הלקוחה מתצלום ישן שנשמר במשפחה כחלק מהזיכרון המשפחתי. זיכרון שמזין חיים שלמים.
את התצלום ההוא, סוג של רדי-מייד צילומי, מעבד עזי לציור שמכיל בתוכו את אותות המלחמה שלא התקבלו, את הגעגועים שלא יבואו על סיפוקם ואת הדמות שנותרה, למרות חסרונה, ציר מרכזי בחיי המשפחה. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין שמורשתו ההגותית התמקדה בשאלת מהותם של הזמן והזיכרון, ובהכללה רחבה יותר, בהיסטוריה ובזכירה, עוסק באותם הנושאים שבהם עוסק עזי: על פי משנתו של בנימין הזיכרון הוא מעוזם של המדוכאים ורק הוא שמאפשר, לעיתים בצורה פרדוכסלית, לקיים את הפרידה. בזיכרון, טוען וולטר בנימין, טמונה האופציה אף לגאולה ולשחרור.
התערוכה הזאת של עזי היא התערוכה השלישית שלו המתקיימת במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. הראשונה, "דפי זהות", עסקה בזהותו כצייר צעיר שבחן את מקומו באמצעות הצבתו של פורטרט עצמי
זהות, במקרה שלו, אינה דבר מובן מאליו. כבן לעדה הדרוזית, כמי שחש עצמו כישראלי, כיתום צה"ל, כמי שהתחנך בבית הספר בקרית אתא ולמד באוניברסיטת חיפה הוא מחובר בנימי נפשו אל ההוויה הישראלית; אך בה בעת, הוא אינו שוכח את מיקומו בקו התפר שבין החברה הישראלית לבין החברה הערבית-פלסטינאית-דרוזית ואינו מתכחש לו. סיטואציה מורכבת זו הביאה אותו לעיסוק המתמשך בנושא הזהות כאשר סיפו של הקבר הוא הגבול שעליו הוא נע. הבחירה בקבר פתוח אינה מקרית ואינה נובעת רק מהגבול החברתי. הקבר הלא סגור, כמו הפרידה מן האב, הוא המקום בו מתחדדות השאלות.
העולם המערבי, התרבות המערבית, הדיבור על בעיות צורה ותוכן והעיסוק בהן הם הבעיות המעסיקות את עזי בגוף היצירה שהוצג במוזיאון. אל תוך תולדות האמנות הוא מכניס את עצמו לא רק כצופה הבוחן אותן, אלא גם כמי שמשתתף בהן והוא מייצר דימויים פיקטיביים שבהם הוא הגיבור שעומד במרכז העלילה שהוא יוצר. פתאום, במהלך היצירה, הופך עזי לאחת הדמויות מהמיתולוגיה ומהסיפור הגדול של תולדות האמנות.
את עזי אני מכיר שנים רבות, עוד מהתקופה שגר בשכונת פלורנטין שהיתה אחת השכונות שהמגורים בהן היו זולים יחסית בתל אביב, בטרם מצאו בה צעירים וסמי-יאפים את מקומם.
רחוב אוריאל אקוסטה, קומה אחרונה, חדר לא גדול מלא בבדי ציור ובבדים מהמתפרות שבסביבה. קרעי הבד ושאריות בדים מהמתפרות שימשו אותו לבניית מארג דקורטיבי מסביב לציוריו. התחושה שהוקרנה מהציורים היתה של מוזאיקה מזרחית, צבעונית, יפה ומרגשת. היה זה שילוב מאתגר בין ציור מערבי מדויק וחד לבין עבודת יד בניחוח תיירותי. ההתרשמות מעבודותיו היתה מיידית. היה בהן משהו שהביא אלי, הצופה, את העשייה האמנותית באופן ישיר ובה בעת היה בהן משהו מפליא. כאילו הוסיפו בנוכחותן צבע נוסף לצבעי הקשת. צבע בלתי רגיל, מרגש, אמיתי, כזה המכוון את הראייה.
היתה זו תקופה שבה התארגנו קבוצות אמנים להצגת תערוכות ולבניית אידיאולוגיה אמנותית שהיתה מחוברת לאידיאולוגיה חברתית. עזי השתייך לקבוצת "רגע". היו בה אמנים צעירים ומורדים שראו את תפקידם כזרזים בתהליכים תרבותיים-חברתיים. הקבוצה לא החזיקה מעמד זמן רב, אבל חבריה הספיקו לקיים מספר תערוכות שמשכו את תשומת הלב לה יחלו.
משם המשיך עזי את דרכו כאמן בודד, השקיע עצמו בלימוד תולדות האמנות ובמחקר על הציור שהוא מקום מושבו. התפתחות מפליאה אצל אמן שראה בעצמו פסל וגם הוכשר לכך בעת לימודיו באוניבריסטת חיפה ובתחילת דרכו האמנותית.
ראיתי את עזי בבית בשפרעם. ראיתי איך תווי פניו התרככו. ראיתי איך הביט בנוף הנשקף מחלון הבית וראיתי איך המקום משפיע עליו. הבית בשפרעם הוא קפסולה של זכרונות המזרימים באמן מעיין של חיים.
ציורים רבים של עזי מאוכסנים בשפרעם. מעשה שיכול להיחשב חסר משמעות אך במציאות שלו מדובר במעשה מלא משמעויות. הבית הוא מבצרו. הבית הוא כן השילוח של עזי אל העולם, והוא מקנה לו ביטחון וקביעות. הבית בשפרעם הוא השורש העמוק של חייו והעורק הראשי בהם.
התערוכה הנוכחית, כמו גם הספר המלווה אותה, מורכבת מכמה גופי עבודה המחוברים יחד בחוט דק המאפשר להן להתאחות ולהפוך לגוף אחד. האיחוי, שהוא גם פעולה מרפאה, הוא תהליך הנראה רק כאשר קוראים את כלל התערוכה ורואים את המרכיבים השונים המחברים את השלם. גם במקרה זה, כמו במקרים רבים, השלם – התערוכה – הוא יותר מסך כל מרכיביו.
אסד עזי, אבא שלי חייל, אוצר: מאיר אהרונסון, פתיחה: 4 באפריל, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, דרך אבא הלל 146 רמת-גן
נא להמתין לטעינת התגובות
