"הלב מג'נין" מצוין, לב העם בנווה אילן
סרטם של ליאור גלר ומרקוס וטר על הילד הפלסטיני אחמד ח'טיב, שנורה על ידי חיילי צה"ל ושאיבריו נתרמו לילדים ישראלים הוא סרט מעורר מחשבה. "הלב מג'נין" קשה לעין הישראלית: לא נעים לראות את גופת אחמד הקטן או את התנהגותם הקשוחה של חיילי צה"ל. קצת קשה, אז מעבירים לאח הגדול
מבחינה עובדתית יבשה, "הלב מג'נין", סרטם של ליאור גלר ומרקוס וטר, אינו מחדש הרבה לצופה הישראלי. מותו של אחמד ח'טיב, הילד מג'נין ששיחק ברחוב כשהוא אוחז ברובה צעצוע, ונורה על ידי חיילי צה"ל שזיהו אותו בטעות כמבוקש חמוש, סוקר בהרחבה בכל כלי התקשורת. בעיתונות המודפסת, במהדורות החדשות. וב"עובדה" של "קשת", בה שודרה בשעתו כתבה עצובה ויפה על החלטתו האצילית של האב, איסמעיל, לתרום את אברי הבן מתוך ידיעה שחלקם יושתלו בגופם של יהודים.
הלב מג'נין צילום: נדב הקסלמן
אבל כפי שאילנה דיין אמרה בשבוע שעבר (בתחילת המשדר על נכי צה"ל ממלחמת לבנון השנייה), לא תמיד צריך לדבוק אך ורק בעובדות. לא תמיד צריך לפסול אוטומטית תוכן תיעודי, רק כי לכאורה "הכל כבר נאמר".
"הלב מג'נין" קשה לצפייה. קשה שבעתיים לעין הישראלית. לא נעים ולא נוח לראות גופה קטנה, עטופה בקושי בסדין של בית חולים, מיטלטלת על גבי אלונקה בדרך מרמב"ם לג' נין. לא נעים לשמוע את דיווחו קר הרוח של הסגן שהיה שם בשטח, ומבחינתו הכל בוצע לפי הפקודות.
לא נעים לחזות בסצנות המביכות תמיד, של חיילים במחסום, שנוהגים בקשיחות המתחייבת מההוראות ומקשים על המשפחה האבלה לעבור. ועוד יותר לא נעים לצפות באביה של פעוטה שחייה ניצלו בזכות אחד מאבריו של אחמד, מצהיר כי לא יסכים להיפגש עם ההורים הפלסטינים (בהמשך הוא מתרצה, ואף מתנצל על דבריו).
ומצד שני, הסרט מצליח באיפוק, תוך הימנעות מנפילה למלכודת הקיטש, לדלות מתוך הטרגדיה סימנים קטנים של תקווה. החל מדמותו של ריימונד, האח הערבי-ישראלי שיזם את תרומת האיברים ועודד את האב להסכים לה, שהופך לגיבור משנה מרכזי בעלילה המציאותית, כאילו בלית ברירה מוטל עליו לגשר בין שני הצדדים השונאים, הפלסטיני והישראלי.
דרך גיבור התקשורת בדימוס זכרייה זביידי (עם מעיל הקבע הנצחי שלו, בימים שבהם טלי פחימה עוד החזיקה ממנו), שמספר כי הוא זה שנתן אישור מוסרי לתרומת האיברים. וכלה, כמובן, בילדים שקיבלו את איבריו של אחמד: ילדים שכבר שכבו על ערש דווי, ועכשיו מתרוצצים, צוחקים ומחבקים את אמא ואבא.
העדר מעדיף עשב צהוב
האח הגדול, ערוץ 2
ועכשיו לפינת הפרובוקציה הזולה: בשעה שהסרט מעורר המחשבה הזה שודר, וכנראה זכה לרייטינג מהסוג שנמדד בקושי על ידי מיקרוסקופ אלקטרוני, בערוץ 2 צפו מאות אלפים בקרקס של "האח הגדול". דרמה גדולה היתה שם: שלושה מהמתמודדים היותר עציים ולא מורגשים הודחו, וכשחמשת הנותרים הוזמנו להצטלם לכבוד המאורע, התברר שקצת קשה להם להתנהג בהתאם. שימי התעצבן על דודי, שדחף לו מול הפרצוף את בובת הכבשה של פנינה. רצו קטעים היסטריים, אל תשאלו.
מה הקשר בין ילד פלסטיני הרוג בשוגג לבובת הכבשה של פנינה? זהו, שאין קשר. זה עולם חופשי, שבעלי
החיים ששרועים באחו שלו, מעדיפים באופן מסורתי ללחך את העשב הצהוב יותר. מותר להם, ומותר לעשות כסף על חשבון ההעדפה הזאת. זה לא אומר שצריך לזעוק חמס, ולקרוא לעם (שלעתים הוא עייף מעמל היום, ולא בא לו להפעיל את המוח לעת ערב. זכותו המלאה) לזפזפ בהמוניו לערוץ 1.
זה כן אומר, שכל אלו שנוהגים לייבב שאין שום דבר אינטליגנטי לראות, מוזמנים לעיין בלוח המשדרים גם בעמוד שמפרט את ההיצע של הערוץ הממלכתי. כדאי להם, כל עוד זה אפשרי: הוא שוב נמצא באחד מהמשברים הקריטיים שלו, וכמו תמיד-לא בטוח שהוא יהיה שם בשנה הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
