בדרך אל האושרי: הקריירה החדשה של אושרי כהן
מתברר שאושרי כהן זה לא רק מפקד בלבנון, כדורעפן חופים ואיתי תורג'מן – מהיום אמרו אושרי כהן, מוזיקאי. לרגל ההשקה המיוחדת של ערוץ 24 נפגשנו עם כהן ושותפו דוד ברדיצ'אנסקי, שמשחררים אוטוטו אלבום בכורה אלקטרוני תחת השם אוריאן ויחנכו הופעה בערוץ. רן דנקר ועילי בוטנר? תנסו יותר בכיוון של סקרלט ג'והנסון
אז מי הבא בתור? או, תגידו שלום לאושרי כהן. כן, הבחור שחלק זמן מסך עם דנקר ב"השיר שלנו", הגבר־גבר שנלחם ב"בופור" והחבר לספסל ברוטשילד של איתי תורג'מן מפציע בצמד חדש ואלבום דנדש. והאמת, תתפלאו, אבל לא מדובר כאן בעוד וונאבי מפונק שנמאס לו לשחק מול מבוגרים ומחפש השלמת הכנסה באמצעות תמלוגים. בקיצור, נשמע לא רע בכלל.
בזמן שהקריירה התיאטרונית והקולנועית שלו נמצאת בנסיקה יציבה וברורה, החליט כהן (25) לשלוח זרוע מפותלת לעשייה מוזיקלית. הוא ושותפו לפשע, דוד ברדיצ'אנסקי, בוגר רימון בן 29 שמאחוריו חברות של כבוד במיזמים אלטרנטיביים כמו הרכב הדאב LFO, רוקחים בשנה וחצי האחרונות את אלבום הבכורה של הרכבם האלקטרוני אוריאן (Orian).
איך זה עובד? כהן מככב על הסמפלרים, הקלידים והווקאלז, ברדיצ'אנסקי על הגיטרה והאפקטים, ובמסגרת ההופעות מצטרפת אליהם מירב שוורץ, הצלע הנשית והבלונדינית, על כלי ההקשה.
איך זה התחיל? אתם יודעים, חבר משותף, הופיעו יחד. "אני הייתי על הסקרץ' ודוד על הגיטרה, ואמרתי לעצמי 'בואנ'ה, הוא טוב'", מספר כהן. "כל החיים המוזיקה היתה אצלי סוג של מונולוג, שבו אני יושב עם עצמי ועושה דברים מהראש שלי, ופתאום גיליתי את המשוגע הזה על הגיטרה. פעם ראשונה בחיים שלי שהמוזיקה הפכה אצלי לדיאלוג. פתאום קלטתי שכשיש לי עם מישהו את הדיבור והחיבור, זה מעיף את העסק כמה שלבים למעלה".
נשמע כמו סיפור אהבה.
דוד: "עד שפגשתי את אושרי הייתי רגיל לעבוד עם אנשים שכשביקשתי מהם לעבוד על המכשירים האלה הם לא היו מבינים על מה אני מדבר. פתאום אושרי הגיע ופשוט ניגן על זה בלי לשאול שאלות".
אושרי: "היה רגע שבו אמרנו לעצמנו 'וואלה, יש חיבור, אז מה אתה עושה מחר?'. תביני, כשהייתי במלטה לצילומים של חודשיים וחצי לסרט, נורא כאב לי שאני לא יכול לעבוד עם דוד על המוזיקה".
אז מה עשית?
"הייתי עובד על דברים שם בבית, שולח לדוד את הערוצים בסקייפ, הוא היה עובד על זה ושולח לי חזרה עם התוספות שלו, אני הייתי מעבד את זה עוד קצת ושולח אליו שוב וחוזר חלילה. מזל שאנחנו בשנות האלפיים".
הלהט שבו אושרי מדבר על מוזיקה משכיח לרגע את העובדה שמדובר בסלב צעיר אך משופשף. מולטי־טאלנט שבימים נהג להסתחבק עם נינט על הסט של "השיר שלנו" ובלילות לקבל פיפרוצים בכל מסיבה. פתאום אושרי כהן נשמע יותר כמו ילד אינדי ופחות כמו מישהו שמופיע מדי ערב בהצגה של הבימה והולך להוריד אחרי זה כמה בירות עם החבר'ה. רוצים דוגמה? תשמעו מה התוכניות לגבי
"אנחנו הולכים להוציא אי.פי על דיסק־און־קי (שיימכר רק בהופעות - ע.ש), עם ארבעה שירים ולינק לאתר שלנו, שממנו אפשר יהיה להוריד סינגלים ולאו דווקא את כל האלבום", הוא מספר בהתלהבות. "הקהל לא יקבל אותנו רק כשיש אלבומים מוכנים, אלא בשוטף. כל פעם שיהיה לנו קטע חדש נעלה אותו להורדה בתשלום, שכל אחד יוריד מה שבא לו".
גרילה גרילה, אבל עדיין, בגלל הפרופיל הגבוה שלך אתה יכול לקבל שער ב"רייטינג".
"אני חושב שכמו כל דבר - ולמדתי את זה על בשרי - הכל מאוזן. יש הרבה יתרונות לזה שאני מוכר ושיש לי קהל שרוצה לשמוע את מה שיש לי להגיד בכל דרך שאבחר. אבל אני בטוח שגם הידיים של הביקורת רק מחכות לרגע שאצא עם זה. וחוץ מזה, אני רוצה לחשוב שהמוזיקה שלנו תביא את הקהל".
דוד: "זה מה שמגניב בעובדה שאושרי מוכר, אפשר להביא לקהל את הדבר המיוחד. זה כמו שמייק פאטון הוציא את פיית' נו מור ואחר כך היתה לו הזדמנות להוציא דברים כמו פנטומאס ומיסטר באנגל".
אני מניחה שיהיו שיגידו שכל המולטי־טאלנטיות הזאת מריחה מחוסר רצינות.
"ביצירה אין קיצורי דרך, אנחנו עוברים תהליך של להקה צעירה בטירוף".
אושרי: "אם לא הייתי אושרי והיית מגיעה לראיין אותי בטוח היו לי פחות חששות. ועכשיו כשאת פה אז אני דווקא יותר מתגונן, כי ביררתי עלייך ואני יודע שאת באה ממקום ביקורתי מאוד".
ביקורתי? בסך הכל אתה די מפורגן בתקשורת.
"מכשפופות כמוך כבר עשו לי חיים קשים, אפילו בקולנוע. למרות שעכשיו כשהכרתי אותך, אני הרבה יותר רגוע".
ברור. ובאיזה שלב נמצא האלבום שלכם?
"תפסת אותנו רגע לפני שהאלבום יוצא. אנחנו בסוף המיקסים. היינו בהכנה הרבה מאוד זמן. זה חמין, הוא בושל טוב טוב. אנחנו בשלב ההחלטות, המיונים והסינונים. אנחנו עובדים בשני מסלולים כרגע. מסלול ראשון זה האלבום, שבו אנחנו עושים הכל, כולל את ההפקה והמיקסים, והמסלול השני הוא עבודה על ההופעה החיה, שמתבצעת עם המון צעצועים על הבמה - סמפלרים וסינתסייזרים, ווקודר וכמובן גיטרות עם מלא אפקטים".
נו, ואיך היה להופיע?
"עשינו איזה חמש הופעות עד עכשיו, ומסוף החודש אנחנו נכנסים להילוך יותר רציני. באיזשהו מקום הפרפורמריות שלי על הבמה במסגרת המוזיקה פחות מספקת אותי מהעבודה מאחורי הקלעים באולפן. אולי בגלל שאני מקבל את זמן הבמה שלי בתיאטרון, אז החיבור שלי למוזיקה הוא דווקא יותר מאחורי הקלעים".
ולא מעניינים אותך הפידבקים מהקהל?
"ברור שזה משהו שאני רוצה לעבור ושחשוב לי כמוזיקאי. בואי נודה, זה גם כיף. אבל לצורך העניין, להופעה האחרונה שעשינו הגעתי ישר מהצגה מול 500 איש מבוגרים שיושבים שעה וחצי בדממה, ובסופן אתה יודע שעשית את העבודה רק אם אתה שומע את המשיכות של הבכי באף. ואז אני מגיע לקהל של שיכורים צווחים ומלאי אנרגיה - מדובר בשתי חוויות נורא שונות".
נשמע שהפסיכולוג שלך עובד שעות נוספות.
"כן, אה? בסך הכל אני אומר שהתשוקה הגדולה שלי במוזיקה היא דווקא להפקה, למיקסים, לסאונד ופחות להופעה. להעביר את הצמרמורת שיש לי מהאלבום האחרון של תום יורק להפקה שאני עובד עליה".
תגיד, ההתעסקות במוזיקה אלקטרונית לא מחייבת אותך לשעות נוספות במסגרת חיי הלילה?
"אני כבר זקן. הזקן שלי כבר מתפשט מהסנטר לשפה התחתונה. אבל היו ימים. הייתי עכשיו בפסטיבל טראנס והיתה שם די.ג'יי שבדית מדהימה. רקדתי על הרמקולים ופשוט עפתי. אני אוהב לקחת את כל האנרגיה הזאת של פסטיבל טראנס ואיכשהו לדחוף אותה אחר כך לשני אקורדים מלנכוליים".
בכל זאת, צריך לקבל השראה.
דוד: "לפעמים אנחנו יוצאים לבלות".
אושרי: "בכללי אנחנו עכברי לילה. פשוט עכשיו עם העבודה על האלבום אין לנו זמן לצאת, אנחנו מעדיפים לסיים עוד טרק במקום לשתות עוד איזו בירה".
דוד: "כן, הפכנו להיות זומבים כאלה שנמצאים באולפן בכל שעה פנויה. אנחנו עובדים כל לילה עד שמישהו מאיתנו מתעלף".
אושרי: "יש לי כאן משקפי שמש שאני שם כדי שהוא לא ישים לב שאני עוצם עיניים לפעמים".
לאיזה הופעות מגניבות הלכתם בזמן האחרון?
"היינו בהופעה של אייר בהאנגר, ודוד נעלם לי לאיזה שעה כדי לראות עם איזה כלים הם עובדים על הבמה".
דוד: "האמת שלמדתי שם כמה דברים".
אושרי: "זו היתה הפקה קצת מגלומנית, אני מאוד אוהב אותם אבל זה לא החזיק את ההאנגר. הופעה שראיתי וממש החזיקה את ההאנגר היתה דווקא של סייפרס היל".
דוד: "ההופעה הכי טובה שראיתי כאן היתה של ניין אינץ' ניילז. התאורן שלהם הפך אותי".
בשישי בצהריים, כששאר העולם שקוע בכוס ערק ובעיתוני הסופשבוע, אני מגיעה לאולפן של ברדיצ'אנסקי, שנמצא באחד החלקים היותר תעשייתיים של תל אביב, לפגוש את השניים. חוץ מהצמד אני מוצאת שם גם את אחיו הצעיר של כהן נותן בראש (בכישרון, יש לציין) על מערכת התופים בחדר החזרות, ואושרי לא מפסיק להרעיף עליו מחמאות, חיבוקים ונשיקות. הרמוניה במיטבה, אבל בהחלט לא היחידה שם.
אחרי האזנה לחמישה שירים מהפרויקט של השניים, אפשר לומר באופן חד־משמעי שכהן הוא לא רק שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, אלא גם מוזיקאי מעניין ומוכשר, ואפילו זמר בעל גוון ייחודי. אז נכון, מדובר באלבום ביכורים על כל המשתמע מכך, אבל אני חייבת להודות שמשהו בצליל הדארקי, הטריפ־הופי, האלקטרוני והמחוספס, בשילוב קולו המעט שבור ומסונתז של כהן, עשה לי את זה.
"אני חושב שגם המוזיקה וגם המשחק הם הדבר עצמו", הוא עונה על שאלת הקונפליקט המתבקשת. "ברגע שאני צריך לבחור משהו אני מפסיד את הדבר השני, ואני לא מוכן להפסיד אף אחד מהם. אני כל הזמן מוצא את הקשר. כל החיים שלי עשיתי מוזיקה, אני מגיע מפסנתר. היצירה כשחקן מזינה אותי כמוזיקאי, והיצירה כמוזיקאי לגמרי מזינה אותי כשחקן. זה מעניין, בתיאטרון כשאני רוצה להסביר לשחקן אחר למה אני מתכוון, הדוגמאות שלי יהיו מעולם המוזיקה, וכשאני עובד עם דוד באולפן, אז אני נותן לו דוגמאות מעולם התיאטרון".
תקנו אותי אם אני טועה, אבל המוזיקה שלכם מאוד מלנכולית.
"לי יש בעיה. הומור בשירה זה ממש לא הטעם שלי. מעולם לא הייתי פריק של זה, לא שמעתי כוורת בבית ולא אמנים אחרים שאני לא אזכיר את השמות שלהם".
אל תהיה לי פוליטיקלי קורקט עכשיו.
"אמנות לדעתי היא הדרך של האמן להוציא החוצה את המוגלה של הפצעים שלו, של החברה ושל הגזע האנושי. אנחנו משתמשים במוזיקה ובאמנות כדי לפתוח לבבות, וזה חייב להיות דרך העצב".
דוד: "לדעתי אפשר לחבר בנאדם דרך העצב שלו גם למקומות היותר שמחים".
ולשאלה המתבקשת, מה ההשפעות המוזיקליות שלכם?
"הרבה טריפ־הופ. פורטיסהד, מאסיב אטאק, רדיוהד, אנקל, אבל יש גם השפעות של סבנטיז על הגיטרות".
אתם חושבים שהמוזיקה שלכם מתאימה לשוק הישראלי?
אושרי: "אני לא רוצה שתצא כותרת שאנחנו רוצים להגיע לאמריקה, כי זה מאוד לא נכון, אבל אנחנו עושים מוזיקה שאין לה גבולות. בעיקר בתקופה שאנחנו חיים בה, שהאינטרנט הופך הכל לכל כך נגיש. בדיוק כמו שאני שומע מוזיקה בצרפתית שאני לא מבין בה מילה, אבל אם ההפקה והמוזיקה עושות לי את זה אז לא אכפת לי. כמו שיש קהל למוזיקה צרפתית בישראל, אני מאמין שיש קהל למוזיקה ישראלית בצרפת".
עם כל הכבוד לטולרנטיות המוזיקלית הצרפתית, כהן נמצא דווקא עם הפנים להוליווד - הוא רושם לזכותו תפקיד בינלאומי ראשון לצדה של לא אחרת מרייצ'ל וייס ("המומיה", "המעיין") במסגרת האפוס ההיסטורי "אגורה", קופרודוקציה ספרדית־-אמריקאית מבית היוצר של הבמאי המוערך אלחנדרו אמנאבר (אולי הבמאי הספרדי החשוב ביותר אחרי פדרו אלמודובר), שאחראי על יצירות מופת קולנועיות כמו "הים שבפנים" ו"פקח את עיניך", שידוע יותר בגרסה האמריקאית שלו, "ונילה סקיי". אבל לא לדאוג, הוא לא מזניח את הקולנוע הישראלי, ועוד מעט תוכלו להמשיך ליהנות מהכריזמה המיליטנטית שלו בסרט חדש מאת שמוליק מעוז - "לבנון".
כהן כמובן לא מסתפק בכך, וגם על במות התיאטרון (המקום שממנו צמח), כמו על המסך הגדול, הוא נחשב לאחד הפרודיג'ים הבולטים של הרגע, ובימים אלה אף מככב בהצגה "כל החיים לפניו", על פי ספרו של אמיל אז'אר, בהבימה. אין מה לומר, אולי כל החיים עדיין לפניו, אבל הבחור בהחלט טורח לגמוע עד תום כל רגע ורגע מהם.
"חשוב לי להבהיר שאני עושה תיאטרון לא כי אין לי עבודה בטלוויזיה, אלא כיוון שקודם כל אני משם. התיאטרון זה הבית שלי", הוא מבהיר בנחרצות. "אמר לי מישהו חכם שהתיאטרון הוא חדר הכושר של השחקן. אתה מתאמן ערב ערב על השרירים של הלספר סיפור, להעביר חוויה ולהיכנס לדמות. כל השרירים ששחקן צריך בכל מקום שהוא מגיע אליו, כולל הקולנוע".
יש הרגשה שקצת נעלמת מהטלוויזיה.
"הטלוויזיה לא הציעה לי בזמן האחרון משהו שיכולתי להתחבר אליו. עשיתי בחירה ברורה עם עצמי, שאני עושה רק דברים שעונים על שלושה חוקי ברזל: זה חייב לאתגר אותי, אני חייב ליהנות ממה שאני עושה, וזה צריך להפוך אותי לשחקן טוב יותר בתום התהליך. הטלוויזיה הציעה לי להנחות כל מיני דברים או להשתתף בתוכניות שהן לא הטעם שלי".
איך לא קיבלת הצעות לדרמות?
"אין זמן לדרמות, יש דברים יותר חשובים כמו 'האח הגדול'".
לעשות את "השיר שלנו" היה חוויה טראומטית בשבילך?
"לא, זה היה כיף באותו זמן, מין פסטיבל של ימי צילום במשך חצי שנה כל יום".
אהבת את עצמך בתוצאה?
"פחות, אבל אהבתי את העבודה מהמקום של הפנאן. זה לא עמד בחוקי הברזל, רק בחוק מספר 2, אבל נהניתי מהחוויה ומהחבר'ה".
בשביל בחור בן 25 הספקת די הרבה בלא מעט תחומים.
"אני תמיד מרגיש שלא, אבל נראה שכן".
למרות שהמסך הקטן הוא פחות כוסית הוודקה שלו כרגע, תוכלו לתפוס אותו מופיע עם אוריאן ביום שישי על מסך הטלוויזיה. זה יקרה במהלך ההשקה המחודשת והמגלומנית של ערוץ המוזיקה הישראלי, שבמסגרתה ישודרו מאולפן שקוף בנמל תל אביב שידורים חיים 24 שעות ביממה במשך 24 ימים. בנוסף לביצועיו המוזיקליים יגיש כהן, לצד מנחים אחרים, חלק מאותן שעות שידור.
"הכי חשוב זה שעד הקמתו של הערוץ לא היה מקום בטלוויזיה שמתעסק במוזיקה ישראלית ושמשדר קליפים של מוזיקה ישראלית", הוא מסביר. "מה שהיה יפה זה שמהר מאוד הוא הפך להיות לגיטימי בזפזופ".
היתה הרבה ביקורת על ההתנהלות של הערוץ מול היוצרים.
"אני לא יודע מה הדרך הכי טובה להביא קהל למוזיקה הישראלית כך שיוצרים יצליחו להתפרנס. מצד אחד הערוץ עושה דברים טובים, מצד שני זה לא פייר. אבל האמת שזה הצד של הביזנס, ואני מה זה לא מבין בזה".
מה אתם הייתם רוצים לראות בערוץ מוזיקה ישראלי?
דוד: "יותר מקום לאמנים צעירים, שהם לאו דווקא בטופ של המצעדים. שלא יהיה מיחזור כזה. מקום לכל האמנים החדשים שעובדים מאוד קשה. בתחילת שידורי הערוץ רצה 'הבמה המרכזית', שהיתה ממש מגניבה".
תוכנית מצוינת באמת, חבל שלא היה לה רייטינג.
אושרי: "כן, אה? זה בדיוק מה שאני אומר, הביקורת שלנו לא צריכה להיות על הערוץ, אלא על קהל הצרכנים. זה בדיוק כמו הביקורת שיש לי על 'האח הגדול'. אני לא מפנה אותה לארז טל, שעושה עבודה מדהימה, דופק על זה כסף וסחתיין עליו, הביקורת שלי היא על האנשים שנהנים לצפות בזה. בקיצור, הביקורת שלי על ערוץ 24 היא על הקהל, שלא מגיע לראות".
עוד משהו ככה לסיום?
"ליצור, לעשות מוזיקה, לא לפחד מהממסד, שיזדיינו כולם, פאק דה סיסטם. זה שלא נותנים פה הזדמנויות לצעירים זה רק בינתיים, כי אנחנו נהיה אלה שניתן את ההזדמנויות בעוד עשר שנים, ואסור לפחד עכשיו מלהתחיל דרך ארוכה".
נא להמתין לטעינת התגובות
