שיר השכונה: ראיון עם רוני סומק
רוני סומק הוא קאובוי של שירה. מרביץ פואטיות במקומות לא צפויים, כולל בתי סוהר ומחלקות סגורות. מחדיר בתלמידיו בתיכון את ביאליק על ידי שימוש בזוהר ארגוב. את ספרו החדש, הוא אומר, מאפיין כאב טוב. אפשר לסמוך על סומק שישלוף מטפורה מושלמת כדי להסביר
"לפעמים אני מרגיש כמו רוכב אופניים הנוסע באוטוסטרדה המלאה במשאיות עמוסות בשקי שנאה, שאני יודע שסופם לעלות על מסלול של התרסקות", הוא שולף בלהטוטנות מטפורה, כי סומק מדבר ממש כפי שהוא כותב. "לי אין אנרגיה להשקיע ברוע, זה לא המשחק שלי. אני אוהב אנשים. ואל תחשבי שאני לא מודע לזה שהמילה נחמד יש בה עמדה של ביקורת".
"האמת היא שלפעמים זה בעוכריי, כי אנשים חושבים שהנחמדות שלי באה מעמדה של חולשה. אז תרשי לי לצטט פתגם צרפתי שאומר כי יש עוני המותר רק לעשירים. זה נשמע אולי שחצני, אבל אני רוצה להיות עני כזה".
אבל בשיריך, בניגוד לחיים, אתה כן יוצא לקרבות ואפילו מפגיז כשצריך.
"המקום הכמעט יחיד שאני מרגיש שהנייר הלבן הופך לנייר זכוכית זו השירה. המקום היחיד שאני רוצה לאגרף את הדברים זו השירה. אני יודע היטב שיש בכפפה גם את הבטנה הרכה וגם את החלק הקשוח שיכול לפוצץ פרצוף. אבל את זה אני עושה רק בשירים".
בין ששיריו של סומק רכים או קשוחים, הם תמיד שומרים על אופי בלתי מתנשא, מדברים בגובה העיניים ומטליאים באופן ייחודי אספלט עם עננים. זו כנראה הסיבה לכך שהוא משורר כל כך אהוד, שמצליח לנגוע בקהל מאוד רחב. בימים אלה הוא מוציא ספר חדש, "אלג'יר" שמו (זמורה-ביתן), ובו לצד שירי מסע שמלווים ברישומים פרי מכחולו, ניצבת כמיהתו לעוד ילדה - כמיהה ההולכת ומתעצמת בד בבד עם התבגרותה של בתו, שירלי, כיום בת 17.
סומק כתב לשירלי שירים רבים מאז נולדה, ובספר הזה הוא כמו אורז, לעיני הקוראים, את מזוודת הפרידה מילדותה, ובין השורות ניתן לחוש בחרדה
בשיר משאלה שמתנוסס על גב הכריכה הוא כותב: "אם הייתה לי עוד ילדה/ הייתי קורא לה אלג'יר, ואתם הייתם מסירים בפניי את הכובעים הקולוניאליים/ וקוראים לי אבו אלג'יר./ / ' אלג'יר', הייתי מהדק ידיים על מעקה המרפסת וקורא לה:'/ אלג'יר, בואי הביתה, ותראי איך אני צובע את קיר המזרח/במברשת השמש'".
נשמע כמעט כמו "עקרה" של רחל: "בן לו היה לי...".
"זה באמת קצת הזכיר לי, אחרי שכתבתי, את השיר של רחל. הוא נכתב אחרי שיום אחד דמיינתי שליד הילדה שיש לי, שהיא בשבילי באמת עולם ומלואו, יש לי עוד ילדה. ילדה דמיונית שגורמת לי להשלים את הצד החסר, המזרחי, של הפאזל".
בגלל זה קראת לספר "אלג'יר"?
"בספר הזה הייתה לי תחושה שאני יוצא למסעות, ובנמל הזה עוד לא הייתי. בנמל שעוד לא היית בו יש סוג מסוים של געגוע - באלג'יר כמו בגדד, העיר שנולדתי בה ושעוד לא הייתי בה. יש בשם הזה משהו שלוקח אותי למקום שבו הווליום של השחור הוא ווליום גבוה ולא במובנים של קיפוח, לא שלט בהפגנה אלא משהו שלא פענחתי עד הסוף".
והספר הזה, ביחס לספריך הקודמים, הוא עצוב יותר.
"נכון, אבל זה עצב טוב. ואם קיים האוקסימורון כאב טוב, אז זה ככה. תחושה שאני עומד באיזו תחנה, נקרא לה תחנת רכבת כדי להפוך את זה לדרמטי, כמו בסרטים, ואני מנופף לשירלי מהחלון. כי פתאום אני מרגיש שהיא נוסעת הלאה והיא כבר לא צריכה את הפרוטזות שלי, היא כבר הולכת לבד. זה מין מבט כזה שאתה אומר: איזה יופי, אבל זה גם קצת עצוב".
לצד שירלי, שמצטיירת מבעד לשירים כנסיכה - רקדנית בלט ש"יכולה כבר לסובב את כל כדור הארץ על אצבע קטנה", מופיעות עוד ילדות: "הנערה ממחלקה ד' לבריאות הנפש", ילדה שותקת שמקוטלגת כילדה בסיכון גבוה, או רוז פיזאם. גורלן שונה לחלוטין מגורל בתך.
"נכון, אבל כולן שוות, רק שהעולם לקח אותן למקומות נוראים, ומאוד חשוב לי להגיד שלא הייתי רוצה שתיווצר תחושה של חצר מלכות שיש בה נסיכות וכו', ולמרות שבשירים האלה יש הרבה חמלה לא הייתי רוצה להיות בצד החומל, לא הייתי רוצה להיות האנתרופולוג שמסתכל על התופעה בעיניים מדעיות. להפך הייתי רוצה להגיד לה:'אחותי את, בתי את? '
כללת בספר שירים שפרסמת בעיתונות בזמן אמיתי, כמו השיר על הילדה רוז והשיר על נפילת אורי גרוסמן, בנו של דויד גרוסמן, במלחמת לבנון. לא חששת מלגעת בנושאים שבסופו של דבר הערך שלהם הוא המיידיות?
המכבי, כמה מאות מטרים מהירקון, והמחשבה שאני אדבר עם התלמידים על החיים היפים, על סרטים ועל מטפורות בזמן שבמרחק נגיעה צפה גופה, גרמה לי לכתוב שיר שכאילו נכתב מפיה של רוז. השיר פורסם בעיתון וגם קראתי אותו ב'מבט', ובסופו של דבר החלטתי לכלול אותו כי הוא עוסק לא רק בילדה המסכנה הזאת, אלא בילדים שהם קורבנות של מבוגרים שצריך לתלות בכיכר העיר. אבל היו גם שירים שלא עברו את מבחן הזמן, כמו שיר שפרסמתי יום אחרי שרבין נרצח ולא כללתי בספר כי הרגשתי שאני מגיב על דבר ספציפי, תגובה שיש לה ברקוד שאומר מתי פג התוקף".
כמורה בתיכון, מה יש לך לומר על הנוער של היום?
"אף פעם לא היו גדודי נוער קוראי שירה, אבל תמיד יש יחידות קומנדו. אני אוהב את הדרך שבה הם מגלים שאפשר לחזר אחרי בחורה עם שורה משיר. לא פעם אני מוצא את עצמי משתמש בכל מיני שחקני חיזוק בשביל זה כי אין לי ברירה".
"למשל לפני שאני מתחיל ללמד את השיר'לבדי' של ביאליק אני משמיע להם את זוהר ארגוב שר 'בדד'. אני חושב שהעניין הוא להראות לתלמידים ששיר הוא לא משהו שאתה שולף ממחסן ארכיאולוגי, אלא ששיר זה הדבר הכי פוטוגני שעובר מול העיניים, שיר זה התרגום בגוף הסרט שנקרא החיים שלהם".
ראית את "האח הגדול VIP" ?
" לא, לא יצא לי".
מנחם בן מנסה בכל הזדמנות להרביץ שירה בדיירי הבית, וזה לא כל כך הולך לו כי הם ממש אוטמים אוזניים.
סומק קורא שירים כחלק משגרת חייו, ובהרבה מקומות: בבתי ספר, בבתי חולים, בבתי סוהר, במוסדות לחולי נפש - כולל מחלקות סגורות. "אני מרגיש כמו הקאובוי של השירה", הוא מצהיר, "כמו מי שעובר ממקום למקום, אומר את הדברים, וכמו בסוף של מערבון טוב עוזב".
בנוסף להיותו קאובוי, הוא מתפקד גם כשגריר של שירה, מרבה לנסוע לחו"ל לאירועי תרבות ופסטיבלים. שיריו תורגמו ליותר מ-40 שפות, האחרונה שבהן היא נפאלית, ופזורים באנתולוגיות יוקרתיות ברחבי העולם, מאיטליה עד סינגפור. "בנסיעות האלה אני מרחיב טריטוריה", הוא אומר. "מאוד מעניין אותי לשמוע איך השירים שלי נשמעים בנפאלית, בקרואטית, ביידיש, באלבנית. מאוד מעניין אותי איך מציאות כל כך ישראלית פתאום מתגיירת והופכת להיות מציאות אחרת".
יש רגעים מרגשים במיוחד?
"לפני שלוש שנים, בפסטיבל שירה בספרד, המשורר הלבנוני הגולה אדוניס, במקום לקרוא שיר שלו בחר לקרוא שיר שלי, את 'אלג'יר'. העיתונות בספרד ובישראל הציגה את זה כמחווה פוליטית. זה ריגש ושימח אותי. מרגש אותי שבאיטליה ספר שלי נבחר לספר החודש, ומרגש אותי שכלת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה כתבה את גב העטיפה לספר שלי שיצא באמריקה. ואני גאה שארי דה לוקה כתב לי שהפכתי להיות אחד המשוררים האהובים עליו אחרי שקרא את מבחר שיריי באיטלקית. טוב, כאן אני אפסיק".
למה?
"כי זה שוויץ וכי אני מאמין בעין הרע, אבל אני אסכם את מה שאמרתי בזה שבעצם מה שמרגש אותי הוא שאנשים שהיו חלק ממדף הספרים שלי נהפכו להיות חברים שלי".
ועם כל ההצלחה הבינלאומית, אתה עדיין מתרגש כשיוצא ספר חדש?
"מה זה התרגשות" (מחייך חיוך קטן), " בטח שיש התרגשות, וזו התרגשות שלא עוברת. ביום שאני ארגיש שאין לי פיק ברכיים אני תולה את הנעליים".
ואיפה מלהיב יותר כשמופיע ספר, בארץ או בחו"ל?
"אין כמו משחק בית. אני יכול להיות מלך העולם, אבל בבית זה הכי מרגש. כי אתה פותח חלון ואתה רואה על מה כתבת. כי פה, פה זה מגרש הבית".
נא להמתין לטעינת התגובות
