פיט דוהרטי הפך לסיינט פיטר
פיט דוהרטי, הילד הכי רע שהרוק הבריטי הצמיח בשנים האחרונות, איננו. קבלו את פיטר דוהרטי, אמן סולו רציני שחי בכפר, מנסה להתפייס עם אביו שהחרים אותו, מתגבר על הרומן עתיר השערוריות עם קייט מוס ומשתדל (אבל לא מבטיח) לשמור מרחק מהסמים
בשעת אחר צהריים מוקדמת דוהרטי, דמות ענקית, כמעט משיחית בקרב בני נוער משני צדי תעלת לה-מאנש, שמח להקדיש קצת זמן ל-12 נערות מתבגרות (ואב בגיל העמידה) שחיכו לו מחוץ למועדון "לה בטקלן", שם הוא משתתף בתוכנית הערב. כריזמטי, מגונדר ומקסים מאוד כשהוא רוצה, הוא העניק חתימות, עשה פוזות לתמונות ונשק לעורפה של אחת הנערות. היה לה שם קעקוע של שמו הפרטי, בכתב ידו.
אבל חובות קידום המכירות שהן חלקו של המוזיקאי הממוצע, במיוחד כזה שדמותו מאפילה בהרבה על מכירת הדיסקים שלו, חשובות פחות לדמות חריגה כמו דוהרטי. בין אם הוא "נקי", ובין אם הוא מסטול מסמים. פיטר דוהרטי לא היה נקי כשפגשתי אותו לפני שהוא הופיע ב"לה בטקלן", והבריז לצוות הטלוויזיה שלו. קצות אצבעותיו היו חומות וכך גם שיניו המבולגנות. הג'ינס שלו היו מוכתמים, חולצתו השחורה מקומטת, אבל לפחות הוא כאן, במצב מאונך, ומדבר. באיחור של שעה בלבד, ובפריז, כפי שנקבע.
דוהרטי היה ידוע כפרפורמר הבלתי יציב ביותר ברוק. אדם שהיה מבטל הופעות בקלילות ומופיע על הבמה שעות אחרי המועד. הוא גרם למגזינים לחכות חודשים לפני שהופיע לראיון. הוא נעלם כשהמשטרה, או בתי המשפט או הסוחרים שלו חיפשו אחריו. אבל הוא יושב מולי באור יום. הוא פיטר עכשיו, הוא עומד על כך, לא "פיט", קצת מיתוג מחודש, כולו זורח ומלא כנות משכנעת. הוא מתעד ביומן בקפדנות אירועים מחייו, כותב שירה ומחבר מערכונים מוכשר, ובלי ספק הוא בעל אינטלקט ער ותחומי עניין תרבותיים נרחבים.
אבל בדרך כלל מאפיל עליהם עשן מקטרת הקראק שלו והרעש בצהובונים. היום, עם זאת, הוא מדבר בצלילות על ספרים וסרטים ודמויות שהזינו את אלבום הסולו החדש, המלודי, מלא הנשמה ושימו לב, הקוהרנטי שלו, "גרייס/ווייסטלנדס".
על השחקנית איזדורה דאנקן, שדמותה שימשה השראה לשיר הבלוז "סלומה", על דקלום, בצרפתית, של שורות מ"המדונה של הפרחים" מאת ז'אן ז'נה על רקע הוואלס החולמני "לאסט אינגליש רוזס", ועל "הבלדה מכלא רידינג" של אוסקר וויילד, שסיפקה כמה מהרעיונות הליריים ל"ברוקן לאב סונג".
אבל עכשיו, באמצע הראיון, דוהרטי בוכה. לא הדיון ביחסים הקטועים שלו עם הבן שלו גרם לזה, אף שהוא מודה שקעקוע שמו של הילד בן החמש, אסטיל, על העורף שלו בכתב ידו היה כואב עד דמעות. וזו גם לא המחשבה על החוויות שלו בכלא בלונדון לפני שנה בדיוק, שמערערת אותו.
למעשה, דוהרטי היה די נמרץ כשדיבר על העונש בן 14 השבועות שלו (שהומתק ל-29 יום) על הפרת תנאי השחרור על תנאי שהוטל עליו אחרי מאסרים חוזרים ונשנים בעקבות אחזקת סמים. הוא אפילו עליז יותר כשהוא מדבר על התקופה בבידוד ועל הגמילה הכפויה. הוא גם לא מזיל דמעות כשהוא מדבר על הפרידה מקייט מוס, למרות שהרגשות שלו נותרו כואבים ובלתי פתורים, 18 חודשים אחרי שהוא ראה אותה בפעם האחרונה.
"אסור לי לדבר על זה", הוא מפטיר בלחישה חנוקה, "בגלל שאני באמת מתגעגע אליה, והייתי רוצה לדבר איתה. אבל
והמצוקה של דוהרטי לא היתה בגלל מחסור במנה של הרואין או קראק. הוא, כך נראה, נקי היום, כרגע, כאן במלון בפריז. "מתי בפעם האחרונה קניתי סמים?", הוא אומר, כשהוא ממולל אחת משבע סיגריות "ריצ'מונד" שהוא מעשן ב-90 דקות.
"אני לא יכול לענות לשאלה הזאת. אני אהיה שקרן אם לא אומר שעד יום מותי יהיה לי קשה לענות על השאלה כזאת. אבל נגיד את זה ככה: לפני יומיים עצרה אותי המשטרה בעיר רדינג, ועשו עליי חיפוש, וסרקו את המכונית, ועשו לי בדיקה, והייתי נקי. והם היו המומים, השוטרים. למעשה, אחד מהם נראה די שמח, ואיחל לי בהצלחה".
התגובה של אמא של דוהרטי, ג'קלין, להידרדרות לסמים ולחיכוכים הרבים של בנה עם החוק הייתה לכתוב ספר, "פיט דוהרטי, בני המטאורי-ילד בצרה, משפחה שסועה ב-2006". "היא מתארת את הנפילה שלי בספר. אני חושב שזה קצת מוגזם. יכול להיות שהיה לי יום רע בחג המולד פעם, והיא ראתה את זה כהתגלות האדירה שבה נחשפתי כמכור להרואין. אבל למעשה, פשוט לא הרגשתי טוב ונראיתי רע קצת, כמו שיכול לקרות לכל אחד, עם או בלי הרואין".
אבל התגובה של אבא שלו הרסה אותו. האב, איש צבא מסור שבשל מקצועו בנו נדד הרבה בילדותו, הזדעזע מההתמכרות הפומבית של בנו לסמים והכאב שהדבר הסב לאמו, אחיותיו וסבתו. הוא דיבר עם בנו במהלך השהייה הכפויה של שישה שבועות במרכז הגמילה בווילטשייר ב-2007. היו אפילו שתי הזדמנויות שבהן פיטר האב, פיטר הבן ואסטיל בילו זמן במרכז יחד (אסטיל הוא פרי יחסיו הקצרים עם הזמרת ליסה מוריש, שילדה ילד גם לליאם גלאגר). אבל כשדוהרטי התחיל להשתמש שוב בסמים, אבא שלו ניתק מגע.
"נדהמתי כשאבא שלי קיבל את אסטיל כנכד", אומר דוהרטי, מתרווח בכיסא הנוח של המלון, "משום שהוא גם דומה לי בול. זה היה מדהים מבחינתי לחשוב על שניהם יחד. אבא שלי היה שם בשבילו, למרות שהוא לא רואה אותי. הוא רואה מישהו שדומה לי מאוד, ומישהו שדומה לי ושגם לא לוקח סמים, כמובן, משום שהוא היה רק בן שלוש". דוהרטי, כשהוא מאורגן, הוא מאוד משעשע, למרות שההומור שלו יכול להיות בעל גוון קודר מודגש.
רק כשדוהרטי יהיה נקי, אבא שלו ידבר איתו שוב. לצורך העניין, דווח שאם דוהרטי יעבור בהצלחה בדיקת סמים בסוף החודש, אבא שלו יפגוש אותו במסעדה צמחונית בברייטון.
אני שואל את דוהרטי איך הגמילה מתקדמת. הוא לא עונה. כשהוא רוכן מעל שולחן קטן בינינו, הוא נשאר שקט זמן מה. הוא מערבב אספרסו במהירות בכפית (הוא שותה שתי כוסות אספרסו, עם הרבה סוכר. הוא חיפש לשווא במיני בר אחר קצת ברנדי להוסיף לכוס הקטנה). ואז הבחנתי בדמעות המתגלגלות על לחייו. ניסיתי לשנות נושא קצת. באיזה אופן הוא דומה לאביו?
"אבא שלי ואני, שנינו אנשים נוסטלגיים. האהבה שלי לקווינס פארק ריינג'רס והאהבה שלי לטוני הנקוק באה ישירות ממנו. הוא היה חייל מקצועי. הוא בילה שם תקופה ממושכת, והוא היה מאוד מצליח. זה דבר אחד שהוא תמיד אמר לי: בכל מה שתעשה, תהיה מצליח".
רק אחרי שהליברטינז חתמו על חוזה הקלטות בסוף 2001, כשדוהרטי היה בן 22, וזכו מיד לשבחים בתור להקת הגיטרות הבריטית הטובה ביותר מאז אואזיס, אבא שלו הבין שהבן שלו לא מבזבז את הזמן שלו במוזיקה, שלגביה הוא נהיה אובססיבי אחרי שחלומו להיות שחקן כדורגל מקצועי מת. כשהליברטינז זכו בפרס הלהקה הטובה ביותר של NME לשנת 2005, פיטר האב התגאה בקול רם.
"זה מצחיק, למען האמת", אומר דוהרטי עכשיו, "משום שעכשיו זכיתי בעוד פרס של NME כאמן הסולו הטוב ביותר, ובכל הזמן הזה לא דיברתי איתו. בימים האחרונים שבהם הוא ניסה להגיע אליי, באמצע ההידרדרות הרצינית לסמים, כבר לא הייתי שם מזמן, אבל הייתי גם מאושר באופן מפלצתי.
בכל אופן, אבא שלי היה רק מוטרד. הוא היה אומר: 'מה השתבש? היה לך פרס של NME כלהקה הטובה ביותר, ועכשיו תראה אותך'. ועכשיו שוב זכיתי בפרס של NME. מעניין אם הוא ראה את זה. הוא עשוי לראות את זה שוב כהכרה".
פתאום הוא נסחף."' זה בשבילך, אבא', זה מה שהייתי צריך להגיד בטקס פרסי NME".
ואז דוהרטי בוכה שוב.
לפני שנה, פיטר דוהרטי עמד להתחיל לרצות עונש בכלא וורמווד סקראבז. כשהיה מאחורי סורגים לא הצליח לכתוב הרבה שירים, לא היתה לו גיטרה, אבל הוא זוכר אפיזודה פורה אחת: "אני חושב שזה היה יום הקנטינה, והיו לי 11 פאונד לבזבז, מה שנחשב הרבה, אז קניתי לעצמי קצת תה, סוכר כמו שצריך, קצת חלב והיה מחזה ברדיו על פיליפ לארקין, זה היה יום שמשי, ולא עשו עליי חיפוש גופני באותו יום. אז המצב היה בסדר. והתחלתי לשחק בקצת פרוזה ביומני הכלא שלי, ופניתי בחזרה לדמות אחת,'הנבל הבודד'".
מי זה?
"הוא דמות שלי", הוא אומר בענייניות, הטון הצרוד שלו מאיץ ומתחדד. "אני מקווה שיום אחד זה יעלה בסרט, או על הבמה. סתם דמות שיש לי שאני מתעל אליה את כל הרעיונות והפנטזיות שלי. קורים לו כל מיני דברים. הוא קצת דומה לי, אבל באופן מוגזם הרבה יותר. יותר קשוח, רץ מהר, מתלבש יותר טוב. גנגסטר, אבל עדיין סנטימנטלי.
מה דוהרטי אמר לה?
"איחרתי ב-20 דקות, אבל באתי כל הדרך מגלזגו.'בחייך, תעשי לי טובה', והיא אומרת:'מי אתה חושב שאתה? אתה לא יכול לדבר אליי ככה. אל תחשוב שאתה תקבל טיפול מיוחד בגלל שאתה כוכב רוק'...".
זה נרשם כפגישה שלא התקיימה. האם זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת השופט, שלאחר מכן שלח אותו לכל באפריל 2008?
" כן, זה היה האיחור. זה לא משנה אם הבדיקות היו חיוביות או לא, מה שחשוב היה להופיע. מדי פעם הבדיקות שלי היו שליליות. כנראה חצי מהפעמים. אבל זה היה רק כשיכולתי למצוא מישהו שיכול להשתין במקומי, כך שבכל הכנות... כן , וורמווד סקראבז, אם אתה נמצא בבידוד, זו הגמילה הכי טובה בעולם, למעשה".
תנאי השחרור שלו במאי בשנה שעברה כפו עליו איסור שהייה בלונדון בין חצות לתשע בבוקר. הוא נאלץ לגלות לכפר, כדי שלא יעמדו בפניו פיתויים. כך שבמשך רוב השנה שחלפה, דוהרטי חי בווילטשייר (עם שהיות קצרות בפריז), באחוזה בת תשעה חדרים שנשכרה מהרוזן מקרדיגן. האם החיים בכפר היו טובים עבורו?
"אני אוהב את זה", הוא אומר בלהט. "אני אוהב את זה, תמיד אני אוהב את המקום שבו אני נמצא. אני יכול להיות בכל מקום. אני אוהב את פריז. אני אוהב את לונדון. ואני אוהב את ווילטשייר, בגלל שסוף סוף הכל בסדר אצלי. אני רוצה לעשות את מה שאני עושה. אני רוצה לכתוב. זה לא שאיבדתי את תשוקת הנדודים. אני פשוט מרוצה, אני מניח".
ההופעה הערב ב"לה בטקלן" היא חימום לסיבוב ההופעות שלו החודש בבריטניה. הסיבוב הקודם שלו, עם בייבישמבלס, הלהקה שהקים אחרי הליברטינז ואיתה הקליט שני אלבומים מלאי כאב של אינדי רוק שורט ומלא סמים, אופיינו בביטולי הופעות, התפרעויות, פציעות והרבה השתוללות כימית. אבל ביחס לאלבום הסולו שלו, הדברים היו שונים: דוהרטי עושה מאמץ הרבה יותר גדול, וכך גם האנשים מסביבו.
הוא ילווה על הבמה בפריז על ידי כמה מחברי בייבישמבלס: גרהם קוקסון, לשעבר הגיטריסט של בלייר, המופיע באלבום, ועל ידי סטיבן סטריט, המפיק המכובד והמנוסה שעזר ליצירת "גרייס/ווייסטלנדס". סטריט , שעבד עם הסמיתס ועם בלייר, גם הפיק את "שוטר'ז ניישן", האלבום השני של בייבישמבלס.
סטריט סיפר לי שהוא הסכים לחזור לעבוד עם דוהרטי רק אחרי שהודיע לו: "אני לא מוכן להתמודד עם חלק מהשטויות שהיינו צריכים לעבור כשעשינו את שוטר'ז ניישן". בשעה שדוהרטי היה עסוק בקרקס סביב יחסיו עם קייט מוס, המפיק אומר: "חלק ממנו נהנה מכך שרודפים אחריו ברחוב במשך זמן מה. הוא נדהם מזה. אבל אני שמח שהוא יצא מזה עכשיו".
סטריט אומר שהוא גייס את קוקסון משתי סיבות. כגיטריסט מחונן באופן אינטואיטיבי, הוא יכול היה לעזור לשדרג את הרעיונות לשירים של דוהרטי. וכאלכוהוליסט לשעבר, ש"בימים אלה הוא יבש לגמרי", הוא יכול להיות בעל ההשפעה חיובית שדוהרטי כה זקוק לה בסביבתו. "אנשים ממוקדים יותר, ואני מעז לומר, יותר מקצועיים".
לצורך זה, עצר המפיק את שיתוף הפעולה שדוהרטי תכנן עם איימי וויינהאוס. הוא רצה שהיא תשיר בלדת רפאים בשם "1939 חוזרת". זה על סבתו, שפונתה במהלך המלחמה, "ולפני שלוש שנים היא נשלחה שוב לדיור מוגן", אומר דוהרטי. "אז זה על כך שמעגלים נסגרים, והעצב, וההרס של ההפצצות בלונדון. תמיד הבטחתי לה שכשאני אצליח, אני אקנה לה בית בכפר, ואף פעם לא עשיתי את זה".
ולמה רצית את איימי וויינהאוס?
"אני פשוט חושב שיש לה קול מדהים. מבחינתי, כל תירוץ לעבוד איתה... והיא אהבה את השיר. היתה לה הופעה בפאב בשם 'דה סאן', והקלטתי אותה בטלפון שלי. אבל אני חושב שסטיבן חשב שהיא היתה מכניסה משהו עוצמתי מכדי שהאלבום יוכל להכיל. כי יש בה קסם, בבחורה הזאת".
"אמרתי לא, אני לא מוכן לזה", נזכר סטריט באופן פרוזאי יותר. "אני לא חושב שהוא הסתובב עם איימי כדי לכתוב שירים. הוא הסתובב איתה בשביל דברים אחרים. ולא רציתי את ההשפעה הזאת. לא רציתי שום עסק עם איימי וויינהאוס, למען האמת. יש לה בעיות משלה לטפל בהן, ולא רציתי שבאלבום הסולו הראשון שלו יהיה קשר כזה. פשוט לא חשבתי שזה יהיה נכון ובריא".
אני שואל אם דוהרטי רואה באיימי וויינהאוס נפש אחות.
"אני חושב שאנחנו מאוד שונים. באמת, באמת שונים. היא הארד קור".
אז זהו. בימים אלה פיטר דוהרטי, לשעבר פח אשפה של סמים, חושב שאיימי וויינהאוס יותר נזקקת לזה ממנו. על הבמה באותו ערב, דוהרטי מאוד מרשים. הוא מאחר רק בדקה, ואז עוזב לפני שהעוצר המשטרתי הנוקשה מתחיל. יותר מזה, ההופעה נהדרת.
משחק הגיטרות העדין בין דוהרטי לקוקסון הוא תענוג לאוזן. שתי בלרינות בחצאיות טוטו מצטרפות ללהקה בת שבעה נגנים, הכוללת שלושה נגני כלי קשת, לשיר "אחרונת הוורדים האנגליות". זה יומרני, אבל באופן נפלא. מכתבים, מתנות ופריטי לבוש מומטרים על הבמה על ידי מעריצים. רק לדוהרטי, שעל ראשו הכובע המרושל הרגיל שלו, אפשר לסלוח על הוורד התקוע בכובע רחב השוליים שלו.
הוא תוקע ברצועת הכובע מתנה מוזרה שהושלכה אליו, כדור בדמינטון, וכל זה עדיין נראה קול וחסר מאמץ. אז, בהופעה שכל הכרטיסים אליה אזלו, המלאה ב-2,000 ילדים צרפתים, קולו של הקהל גובר על קולו בשיר של הליברטינז "מוזיקה כשהאורות כבים", כשבפעמים אחרות, קולו שלו משמש עדות למשהו שסטיבן סטריט אמר: "כשהוא בסדר, הוא זמר בעל עוצמה כמו של מוריסי בימי השיא שלו".
"אין ספק שהיו לנו עניינים בלתי גמורים", אומר לי דוהרטי. "רק רציתי לנגן את השירים ההם איתו, והגענו לנקודה שבה זה עומד לקרות. זה עומד לקרות".
האם בקרוב נראה אלבום שלישי של הליברטינז?
"אני מתאר לעצמי שיהיה תקליט, כן. אם קארל יהיה מסוגל לשבת ולכתוב אותו. אבל אין ספק שיהיו חזרות והופעות. זה חייב להיות".
כשמדברים על הפיוס, השיחה חוזרת שוב לקייט מוס. הצהובונים דווחו שדוהרטי ומוס נראו בסמוך זה לזו לאחרונה, ליד ביתה בצפון לונדון. האם הם שוב חברים? "מממ... לא , אני חושב שהיא בהריון, לא?".
נראה שלא. "ניוז אוף דה וורלד" התנצל על כך שטען החודש בטעות שמוס בהריון.
האם הצורך שלה בפרטיות והצורך של דוהרטי לתקשר, באמצעות שירים והופעות בדירות של מעריצים, באמצעות העיתונים ודרך האינטרנט, הם מקור למתח ביחסים שלהם?
"בערך", הוא נאנח. "הרבה מזה היה... היתה נאיביות מצדי, שהיא הבינה בטעות כ... היא די נרתעת כשמדובר בתקשורת. למעשה, היא לא מדברת איתם בכלל. וזהו זה. וככה היא עובדת. אני פשוט אידיוט לפעמים ואומר את הדברים הלא נכונים.
"אבל אני חושב שהיא היתה כל כך פרנואידית לגבי זה שידפקו אותה ויגרמו לה להיראות טיפשה בציבור בגלל המעשים שלי. אפילו כשאני מדבר עליה עכשיו, אני לא צריך להגיד כלום. ועם זאת, לא התכוונתי להגיד כלום על אבא שלי, אבל אני חושב שעשינו משהו קונסטרוקטיבי. אבל אני לא חושב שיש משהו קונסטרוקטיבי שאנחנו יכולים לעשות".
הוא נאנח שוב, משחק במצית ונושק את ציפורניו הסדוקות.
"מה אני אמור להגיד? אם הייתי מסתובב ואומר שהלב שלי לא נרפא, ושאני עדיין מתגעגע אליה ומאוהב בה, זה היה הורס את הסיכויים שלי עם בחורה אחרת שתקרא את זה".
הוא לא רוצה לדון בדברים האלה, אבל פיטר דוהרטי לא יכול לעצור בעצמו. הוא כן מדי, חשוף מדי, יותר מדי מחובר לרגע, ובכל הכנות, יכולת השליטה והדיסקרטיות שלו בוודאי נפגעו בשנים של שימוש בסמים. לגבי הנושא האחרון, הוא לא מוכן לומר "לעולם לא". אין ספק שיש לו עדיין תיאבון. בימים אלה: "אני מקבל יותר משירים מאשר מסמים. אבל הרבה יותר קל לקנות סמים מאשר לכתוב שיר". אבל הוא מנסה להתנהל כך שזה לא ינהל אותו.
"אני בזירה הציבורית, חשבתי, בגלל המוזיקה. אבל למעשה, אני יודע שאני לא. אני בעולם המוזיקה עם עמיתים מוזיקאים ומפיקים וחברות תקליטים, אבל לגבי הרבה אנשים אחרים זה רק סמים, סמים, סמים, סמים, סמים, סמים, סמים". הוא אומר.
אמת, אני אומר לו, אבל המוזיקה, בסופו של דבר, מדברת בקול רם ומשכנע יותר.
"אני מקווה", הוא אומר, חיוך משתוקק עולה על פניו, שיכולים להיראות די מלאכיים. "הגיע הזמן, בעצם, לא?".
נא להמתין לטעינת התגובות
