צמד רעות: אפרת בן-צור וקרני פוסטל במופע משותף
קשה למצוא שילוב יותר מנצח משתי מבצעות בחסד, במופע שכולו עיבודים חדשים ומרגשים. חן ינוביץ' עדיין מהופנטת כולה מהמופע המשותף של בן-צור ופוסטל
חיבור סקסי. בן-צור ופוסטל יח''צ
ועם כל ההקדמה הלאומית משהו הזו, שיש בה בעיקר כדי להדגיש ולחדד את אשר הולך להיכתב ברגעים אלו, החבירה של בן-צור ופוסטל לכדי מופע משותף היא לא אחרת מאשר הברקה אומנותית מתבקשת וענוגה. השתיים, ששיתפו פעולה בעבר, הבינו שהחיבור ביניהן עמוק יותר מעבודה משותפת או מ"להתארח" בהופעות אחת של השנייה.
בפגישה מקרית, ללא כל משמעות עודפת, הן החליטו "ללכת על זה". והחיבור הזה, שקשה להסביר אותו במילים, בולט לכל אורך המופע. מהניואנסים הכמעט נסתרים שיש בין השתיים, מההבנה הבולטת ביניהן, מההיכרות שמעבר, מהמחוות הקטנות ללא מילים, מההסדר המבני שאפרת במרכז וקרני מימינה.
המופע מתחיל עם הפריטה האלמותית של בן-צור על האוטו הארפ, וממשיך עם השירה של השתיים שמשלבת בין קול הבס העמוק של פוסטל אל מול התדרים הגבוהים של בן-צור, שילוב שמבהיר לקהל שהלילה הקרביים שלו לא ינוחו על משכבם בשלום, ושיתכונן למנת רגש גדושה כמו שרק הן יכולות לספק. בנוסף לכל אלו, קשה להתעלם מהנשיות הפורצת של השתיים, מהחיבור הסקסי הזה שמוסיף למוזיקה עוד קורטוב של חן, מהמסתוריות שלהן, כל אחת בתחומה.
בן-צור מביאה איתה לבמה שילוב בין משחק לקול. היא מודעת לנוכחות הבימתית האירונית-ביזארית שלה, והיא משתמשת בנוכחות הזו כדי ליצור עניין, לתקשר עם הקהל, כדי לספר על האלבום החדש של פוסטל (סיפור שחזר על עצמו פעמיים באותה דרך, ושחרר קצת אדרופינים מתבקשים של צחוק מצד הקהל). פוסטל מצידה מביאה את הצ'לו, ורק מדי פעם כשהיא עומדת או נעה עם גבה לקהל, בא לי לבקש ממנה, ולא למעט, להניח לצ'לו, שמסתבר שעל כל יתרונותיו מעלים מאחוריו את הנוכחות הבימתית הכל כך שופעת ויפה שלה. קרני זורקת מילה על המגפיים השחורות של בן-צור, וזו מייד הופכת את ההערה לסיפור מצחיק על כך שהיא למעשה הולכת לחליבה אחר כך, וכדאי שהן תזדרזנה עם המופע.
חווה אלברשטיין לא לבד
השילוב הנכון בין השתיים טמון גם בעומק הטקסטואלי שהן מביאות. את חוסר הספקות לגבי העובדה שצריך לדעת לשיר טקסט, כבר למדנו בשיעורים הקודמים עם חווה אלברשטיין. במקרה הזה, השתיים הן כלי קיבול כל כך ראוי, שכל טקסט של גולדברג ("הלא ידענו", "ילדה שרה לנחל") ושל עמיחי ("בטרם") מקבלים את הנופך המולחן הכל-כך הולם את המילה הכתובה בספר. פוסטל טוענת שקשה לה לכתוב, מה שהולך ומחמיר עם הזמן, ובמהלך השנים היו הרבה בקשות להלחנה, מה שבחלק מהמקרים המשיך איתה. באותה נשימה, היא מוסיפה שהיא מתחברת לשירה כתובה, מה שכל כך בולט באופן ההגשה.
לצמד העלמות מצטרפים גם טל הלפר (פסנתר), ברוך בן-יצחק (גיטרה חשמלית) וגיורי פוליטי (כלי הקשה וויברפון),
שלצערם או לשמחתנו, לא מאפילים ולו לרגע על הנוכחות של השתיים ושליטתן במופע. בן-צור פורטת מדי פעם על גיטרה אקוסטית, משולש או סתם משחקת עם האפקט שנוסף לה באופן טכני לקול. פוסטל אוחזת בתוף מרים ובצ'לו. שלוש גרסאות כיסוי מוצלחות (סיימון וגרפונקל, אלוויס ואמדורסקי), יותר מעשרה שירים מעובדים מחדש, שתי זמרות בחסד ומופע אחד קשה להגדיר אותו מבלי לנקוט בביטוי האמדורסקית "מדהים".
ולבסוף, לבונטין 7, שהיווה את החממה הבלעדית לניסיון המוצלח הזה, יאלץ בשלב מסוים ובעל כורחו להיפרד בדמעות מהבנות, שלא תהיינה להן ברירה אחרת מאשר לצאת ולהפיץ את הבשורה בארץ. המכורה כבר מעודכנת, כל השאר עליכן. ואני בטוחה שלא תאכזבו.
***
אפרת בן-צור וקרני פוסטל במופע משותף, לבונטין 7, 19.3
נא להמתין לטעינת התגובות
