מעוגנן עד מעוגנן חלקית: על ההצגה "סיפור פשוט" בתיאטרון חיפה
הפסימיסט, הציניקן והפואטית הלכו בהרכב חסר לצפות ב"סיפור פשוט" בתיאטרון חיפה. הם התפעלו עד אין קץ מתובנותיו של עגנון על נפש האדם, נהנו מהבימוי של דניאלה מיכאלי ומהשפה שנדמית כה טבעית בפי השחקנים ואפילו כתבו ביקורת מתובלת בעגנונית
כשיצאנו מן ההצגה לכדה אוזנו של הפסימיסט דיבור שאמרה ברייה אחת לבעלה: "אין מה לעשות, עגנון זה עגנון".
אמר הציניקן: "אף אני סבור כך. עגנון הוא מגדולֵי רבותי. הוא ובני דורו בכללם פתחו לי צוהר לעולם שהציונות הממסדית הסתירה ממני, צוהר למקורותיה הקדומים של תרבותנו, ששם שפות הקודש והחול שימשו בערבוביה, והלכה ואגדה גלשו זו לתחומה של זו באין מפריע".
הפואטית עצמה עיניה וצמצמה מחשבתה כדי להרהר יפה יפה. ניכר שהדברים ערבו לאוזניה, הן מעולם לא שמעה את הציניקן מתפייט כך. ולכן תחת שתסנוט בו 'שאף אתה גולש לתחומי' ענתה בלשון רתומה: "נאה דרשת". ותכף הוסיפה על שתִי דבריו קורת עֶרֶב לחזקם: "אין כעגנון להאיר נבכי משפחות, ולטוות מקוּרי המחשכים סיפור פשוט. כמו אין צורך להסביר כל דבר, על השאלות הקשות יותר יענה הקורא בעצמו".
עד שבא הפסימיסט לברך (כה למדנו מגבותיו המורמות, סימן בדוק אצלו לרוח טובה), תקף עליו טבעו. "שלוש טעויות בעברית מניתי", אמר בנעימה חמורה. אבל מיד ננער וחזר לאחוריו: "ראינו הצגה קולחת, והעבודה הלשונית ראויה לציון. לו יונה טויבר היה טועה, אולי היה לי להקפיד עליו. אבל כשיונתן צ'רצ'י אומר פרשת וילך במלרע בכובע המספר – שלא לומר באין-כובע המספר, שמשום מה הריהו גלוי ראש כקוזאק – מה לי כי אלין? ומכל מקום, להרהיט עגנונית שכזאת בפי שחקנים בני הזמן הזה לאו מילתא זוטרתא היא, והשבח לשלמה ניצן על כך".
"גם ליצחק גורמזאנו גורן, הם עבדו יחד על השפה", תיקן אותו הציניקן. "גם הוא מילתא... מה שאמרת". (כאן רכנה הפואטית על אוזנו ולחשה לו שמילתא זוטרתא זה דבר קטן.) "אז גם צ'רצ'י לא זוטרתא!" המשיך הציניקן בהתלהבות... "המספר היודע כול, שהוביל אותנו בסבלנות בין ההתרחשויות והגדיר לנו את גבולותינו כקהל".
הפואטית גנחה מעין פתיחה לדיבור. "דברים נכוחים. אכן, יפה לך ההתלהבות כאדרת מפני הציניות. אוסיף רק שהמסַפר כאן, שידיו רב לו מתליית מעילים ועד שידוכין ורפואות, הוא ההתבוננות המפוכחת, העמדה הערכית הסמויה".
בדרך חזרה דיפדפנו בתוכנייה היפה. "דניאלה מיכאלי הבמאית עשתה עבודה מצוינת", פתחה הפואטית. "כל מעשיה בשופי. נדמה כאילו הנחתה את השחקנים לנהוג באיפוק, לחשב את תנועותיהם. כפי שאומר הירשל לבלומה בתחילת ההצגה, 'במידה שאת מודדת לי אני מודד לך'."
הציניקן גלל והדליק לו ציגרטה. "גם אני אהבתי את עניין המידות", אמר ונשף. "התאורה, האביזרים, המשחק, הכול היה במידה הנכונה. אפשר לומר שזה היה תיאטרון שיודע את מידותיו".
הפואטית הירהרה רגע בדברים ואז אמרה, "יצאתי מההצגה בתחושה של עדינות. דווקא הדיווח המדוד הזה חשף הרבה קורים דקים. אבל למרות שאיפוק הוא כוח גדול בכל יצירה צריך להיזהר שלא להתאהב בו, ובעיקר לדעת מתי לסדוק אותו. רגע כזה הוחמץ לדעתי בתמונת הסעודה.
"דומה ששם נתבקשה חריגה מן האיפוק. חגיגת ברבורים
"ההחמצה היחידה שאני הרגשתי היתה בתמונת השיגעון", צינן הציניקן, שמצא לבו חלוק לפתע. "למרות שהיתה מרשימה כשלעצמה. עגנון מספר לנו כאן שהשיגעון הוא חיה דוממת בשולי חיינו, חיה שאין מציגים אותה. כולנו משוגעים, רק שרובנו מצליחים להתקיים לצד השיגעון שלנו, להשתיקו; אבל הירשל נכשל, שם בקצה העיר, על כפות המנעול. הייתי רוצה ששם, ברגע הכישלון הזה, ירדו עליו השמים המאירים, שהיו מקסימים בעיני, הרגע שממנו הוא הולך אל אובדנו".
"אבל האם יש בהצגה כדי להוסיף על חוויית הקריאה?" שאל הפסימיסט וענה: "מסופקני. האם מישהו מהשחקנים יתקבע בדמיוני לעולמים כהירשל או כבלומה או כצירל? בוודאי שלא. ובכל זאת, מתוך שלא קילקל – עשה דבר טוב, וגם בכך דיינו, הלוא קל לקלקל עגנון". וכאן שילב את ידיו כמי שנגמרה מלאכתו ואין לו לעשות עוד כלום.
"נכון שבקריאה הדמיון יותר חופשי", אמר הציניקן. "היא מאפשרת לנו להשליך את עצמנו בצורה טוטאלית. אבל כמו בחיים, חלקים בקריאה נעלמים. וכמו שמגלים דברים חדשים כששומעים מישהו אחר מקריא עגנון, כך גם הסיפור ראוי להצגה. לפני ההצגה הירשל היה בדמיוני פיטר פן, בן בלי גיל, ורק אחרי הסיפור הלא-פשוט הזה הבנתי שהוא בסך הכול בחור צעיר שסובל מפער דורות".
"לא ירדת לסוף דעתי", אמר הפסימיסט. "לא אמרתי שהצגה לא יכולה להוסיף על סיפור. פיקפקתי רק באפשרות שזה קורה בהצגה הזאת".
"שורה אחרונה" – חתמה הפואטית חגיגית. "אם יש בכם תשוקה לדיוק וללשון מפכה ומענגת סעו לחיפה לראות את 'סיפור פשוט'. זה מחזה נפלא להתבונן דרכו בעצמנו. יודע עגנון את נפש האדם. האמת הגדולה היא שרובנו חיים בהחמצה, מתוך שרשרת של ויתורים הסוחטים מאיתנו כל טיפה של חיות. ובכל זאת צריך לאהוב. ומה אדם צריך בחייו? קצת שמחה".
ישבנו שותקים. הטלפון של הפואטית צילצל. הפוליטיקאי. הבר מצווה עוד לא נגמרה. שואל אם גם בחיפה ירד גשם.
בטבור העיר ירדנו מהדיליז'נס. הפסימיסט יצא לחוץ, הביט ברקיע ואמר: אין סימן לגשם. הציניקן חיפה בידו על פיו, פיהק ואמר: באתי בלי מטרייה. והפואטית זקפה שתי ידיה וסידרה את שערה שנרטב מאליו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם