ראשי » תרבות » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

הבחור מלאמבצ'ופ: ראיון עם קורט ווגנר

מנהיג האנסמבל "לאמבצ'ופ" מעריך את התרומה של נאשוויל ליצירה שלו, אבל עדיין מתקשה להגדיר את התוצאה הסופית. בראיון לקראת הופעת יחיד בארץ הוא מבקש להתנער מהגדרתו כ"אמן סולו": שום דבר לא השתנה בממלכת הבחור שרוצה לשחק באולינג, וחייב לכתוב על זה שיר

באלבומם "Southern Rock Opera" מ-2001, סיפרה להקת הרוק הדרומי Drive-By Truckers על הדואליות של ה'סאות'רן ת'ינג': על נער דרומי מורד, שבז למסורת והערכים הדרומיים, ורק בבגרותו הוא לומד להבין את עוצמתה של התרבות הדרומית ואת שורשיה העמוקים, שעוקפים כל סטיגמה או תווית שהוצמדה בצדק או לא בצדק לדרום ארצות הברית ולתושביו. את ה'סאות'רן ת'ינג' הזה למד להבין גם מנהיג האנסמבל Lambchop, קורט ווגנר, שמגיע בתחילת אפריל להופעה יחידה בישראל.

הוא בן 51, יליד מרילנד במקור. הוריו עברו לנאשוויל, טנסי כשהיה בן שנתיים. כל זכרונות התבגרותו קשורים בצורה זו או אחרת קשר אמיץ ומחייב לבירת הקאנטרי האמריקאית. הוא גדל כנער מרדני לתוך שנות -60, לתוך ליבן של מהומות פוליטיות ומאבקים פנימיים בנושא זכויות אדם ומלחמת ויאטנם.

"נאשוויל היתה מקום די שמרני, לא ממש סביבה מקבלת לגדול בה, בתור ילד שהיה לו שיער ארוך" הוא נזכר. אבל העיר היוותה לו השראה מפן אחר: נאשוויל זרועה הייתה, אז כמו היום, באולפני הקלטות לרוב. דרכם הופקו אלבומי קאנטרי מן השורה הראשונה במהלך שנות ה-60 וה-70 בעיקר, וכך הגדירה העיר את הצד המסחרי והמשופשף יותר של הסגנון, עם הפקות מצוחצחות ומפוארות. הצליל המיוחד של נאשוויל כונה אז "Countrypolitan", ומטרת העל של אותם אולפנים הייתה להביא אמני קאנטרי למרכז העשייה המוזיקלית האמריקאית ולשלוח אותם היישר למצעדים ותחנות הרדיו. "לקח לי זמן להעריך קאנטרי ולאהוב את זה מבחינה מוזיקלית, מבלי להתייחס לפוליטיקות מסביב", אומר ווגנר. וזוהי הדואליות של ה'סאות'רן ת'ינג".

כשהקים עם עוד שני חברים את Poster Child, הגלגול הראשון של לאמבצ'ופ, היו אלה היו אמצע שנות ה-80. האסתטיקה של הרוק האמריקאי המחתרתי של אותה תקופה החלה מחלחלת בשלישיה, למרות שווגנר בעצמו גדל על תחנות רדיו מקומיות ששידרו רוק קלאסי, ומאוחר יותר התחבר גם למוזיקת נשמה. שאיפות מוזיקליות? עוד לא ממש התגבשו באותה תקופה.

"סתם רצינו לעשות כיף ולנגן. בנקודה מסוימת הבנו שזה יהיה מגניב להקליט תקליטי 7' אינץ', אז עשינו את זה בידיעה שאם נצליח מספיק, כל מה שאנחנו צריכים מבחינת אולפן הקלטות נמצא ממש מעבר לפינה. הושפענו הרבה מהאינדי רוק ששלט באותה תקופה, לפחות בקטע של פשוט לקום ולעשות את זה, פשוט כיף טהור".

פוסטרצ'יילד, ששינתה את שמה ללאמבצ'ופ אחרי תביעה על השם מטעם הלהקה Poster Children ("[לאמבצ'ופ] היה שם מטומטם מספיק בשביל שאף אחד לא יתבע אותנו עליו", צוחק ווגנר), התחילה, אם כן, כמשחק, ללא ידע מוזיקלי, שלא לדבר על מתופף. ווגנר העביר את השירים שלו לחברים, והם צירפו להם מוזיקה. מה שמעניין הוא שאז, בדיוק כמו היום, המוזיקה של ההרכב לא ממש ניתנת לתחימה סגנונית כזו או אחרת. גם עם שלושה נגנים מסביבו או עם שלושה עשר, ווגנר עדיין מתקשה להגדיר את המוזיקה שהוא עושה עם לאבמצ'ופ.

במשך השנים קוטלגה הלהקה בתור "אלטרנטיב קאנטרי", אבל בעיקר בתור הצהרה שיווקית של חברת התקליטים Merge, דרכה יצאו רוב אלבומי ההרכב. הקשר העיקרי בין ווגנר, או לאמבצ'ופ בכלל, לקאנטרי הוא בעיקר בדרכי ההפקה והאולפנים. כשאני שואלת אותו אם המוזיקה שלו הייתה נשמעת שונה במידה והיה יוצר בעיר אחרת, הוא מחזיר "בוודאי!" מבוהל.

"התחברנו עם הטכנאים שעבדו למחייתם באולפנים האלה, ורצינו לעבוד איתם בסופו של דבר. העובדה שהם פשוט שם, ברחוב המקביל, הספיקה לנו בשביל לרצות ולנסות אותם. זה שיפר את האיכות של ההקלטות שלנו, מה שלא יכולנו לקבל לו היינו מקליטים בעיר אחרת."

עם הזמן, הוזמנו עוד חברים לנגן בהרכב, ואז נוצר קולקטיב שלם של כלי נשיפה, כלי הקשה וכלי מיתר. כולם מתחלפים, עם השנים גם בנים-של, אבל הבסיס של לאמבצ'ופ היה ונשאר ווגנר. "כולם רצו לבוא ורק לנגן", הוא מודה, "אז לא הייתה לי ברירה לכתוב את השירים בעצמי ולהכניס את כולם למסגרת. אבל אני לא מתנגד, אני אוהב את זה. אני כותב ומגיב על דברים שקרו לי או לחברים שלי תוך כדי תהליך יצירת השירים. אני לא ממש טוב ביצירת סיפורת, אז אני פשוט כותב מתוך נקודת התבוננות".

הצהרה זו מסבירה שירים שנקראים, בין השאר, "אני חושב על מספר (בין 1 ל-2)", "[על] המצית שלי", "בואי נלך לשחק באולינג", "אני בקושי יכול לאיית את שמי",  ן-"האיש שאהב בירה". מספיק גם מבט חטוף בשמות שני האלבומים שהוציא ההרכב ב2004 – "Aw C'mon" ו-"No you C'mon" בשביל לקבל את אווירת ההומור הייחודית שווגנר מעניק ללאמבצ'ופ. יש בהרכב הזה משהו עדין, שליו כל כך, ג'אזי כמעט; באופן הולם, שירתו המחוספסת של ווגנר גם היא רגועה ומהוססת, כאשר הקלף המנצח של ההרכב נשלף ברגע שמוסיפים את היומיומיות המילולית והגרוטסקית לעיתים.

מעבר לאלבומים שהקליט עם לאמבצ'ופ (יותר מ-17), האחרון, "OH (Ohio" יצא בשנת 2008, הוזמן ווגנר לא פעם לשיתופי פעולה מוזיקליים עם יוצרים אחרים, כאשר גולת הכותרת היא המיני-אלבום המשותף שלו עם ג'וש ראוס, "Chester" מ-1999. בכל המקרים, הוא זה שמקבל את ההזמנה ונענה תמיד בחיוב.

בשנת 2007 הוציא ווגנר את "Kurt", אלבום שתיעד את סיבוב ההופעות הראשון שלו כמבצע יחיד. ומה גורם ליוצר שרגיל לכל כך הרבה מוזיקאים סביבו להוציא אלבום כזה? " אף פעם לא הסתכלתי עליו כאלבום סולו", הוא מסתייג.  "פשוט נראה לי הגיוני מאד לקחת את השירים האלה ולהופיע איתם לבד. לא התכוונתי לעשות אלבום לבדי, זו היתה מזכרת לנסיון שלי למצוא לשירים האלה סגנון מעט אחר". ווגנר, אם כן, כלל לא רואה עצמו כאמן סולו. הוא מעדיף שתקראו לו "הבחור מלאמבצ'ופ", והוא מנצל את סיבובי ההופעות שלו על מנת ליצור קשר יותר אינטימי בינו לבין הקהל.

על הקהל הישראלי שמע דרך חברו, דיוויד ברמן מהרכב האינדי Silver Jews שהופיע כאן לפני כשלוש שנים. להקות מקומיות הוא לא ממש מכיר, חוץ מהמונוטוניקס, אותם הוא מחבב מאד. הופעתו בישראל תסגור את סיבוב ההופעות הנוכחי שלו, השני במספר. כשיחזור לנשוויל הוא מקווה לתפוס כמה חברים ולנגן איתם, וגם לטפח תחביב נושן שלו – ציור.

זה מוזר לעלות על הבמה לבד, אחרי שכל כך הרבה שנים אתה רגיל להמון אנשים סביבך?
"זה יכול להיות מוזר לפעמים, אבל זה גם כיף. התוצאה היא שבמקום שיש קבוצה של אנשים מסביבי, הקשר האמיתי פה הוא עם הקהל שמחובר לסיטואציה שמתרחשת על הבמה. אני אוהב לשוחח ולהתערב בקהל עד כמה שיותר בזמן ההופעה, כי אז אנחנו מקבלים את אותה תחושה וחוויה."

אתה לא שואף לעשות סולו אמיתי, מבלי להיות אותו "בחור מלאמבצ'ופ"?
"כאמן אתה חושב על המון דברים שאני יכול לנסות. אבל אני לא יודע, אני לא בטוח אם זה יעבוד. אני לא יודע אם זה משהו שאעשה גם בעתיד. זה לא בהכרח מה שאני מנסה לעשות כרגע. אני פשוט מנסה לשפר את עצמי כמישהו שעושה מוזיקה, אני רוצה ללמוד ולהשתפר בשירה ונגינה על גיטרה. כתיבת השירים היא שונה כשאתה כותב ללהקה וכשאתה כותב לעצמך."

מה ההבדל מבחינתך בין הופעת סולו שלך והופעה עם הרכב, מבחינת היחס של הקהל?
"יש יותר אינטראקציה, ועם להקה זה יותר מבודד. קיים מסך בלתי נראה בין מה שקורה על הבמה ובין ומה שקורה בקהל."

הרעיון הבסיסי של סיבוב ההופעות הזה הוא, בעצם, הפשטות. יש כאן חזרה לשורשים של לאמבצ'ופ?
"במובן מסוים כן. עוד לפני שלאמבצ'ופ הייתה להקה פשוט הייתי כותב שירים לבד, ואף פעם לא האמנתי שהם יעזבו את חדר השינה, או המרתף, או איפה שהם נכתבו. כל סיבוב ההופעות הזה הוא הופעה אחת גדולה ואני אוהב את הפשטות שלו, פשוט לעלות ולנגן.

"אני אוהב את הקשר עם הקהל, אני מוצא בזה המון כיף. יש בזה המון ספונטניות שאני תמיד מקבל בברכה, וזה שונה מנגינה עם להקה, שם יש לי מושג כללי מה הולך לקרות, למרות שאני תמיד מוכן לקבל שינויים של הרגע."

***

קורט ווגנר יופיע ב-6 באפריל במועדון הבארבי, תל אביב.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...