התוספת שתופסת: אחים חורגים

יובל אברמוביץ' קיבל רושם ראשוני טוב מהקדימון לסרט של וויל פארל וג'ון סי ריילי, אבל אז התיישב לצפות בגירסת ה-די. וי. די כדי להבין שמדובר בתוצר נחות יותר מ"אמריקן פאי". התוספות לא מצחיקות, הסצינות שנותרו בחוץ מביכות והפספוסים עצובים. חורגים? כנראה מגבול הטעם הטוב

יובל אברמוביץ' | 19/3/2009 16:45

על העלילה

ברנן (ויל פארל) ודייל (ג'ון סי ריילי) הם שני לוזרים בני ארבעים, שעדיין גרים כל אחד בבית הוריו ומתנהלים כמו טפילים בגיל ההתבגרות. באמצע החיים, השניים מוצאים את עצמם חולקים חדר משותף, לאחר שהוריהם נישאים מחדש ומאחדים את המשפחות.

''אחים חורגים'' צילום: אי-פי

הויכוחים האינסופיים של השניים סביב הטלוויזיה, חדר השינה המשותף ושאר ההרגלים שלהם, גורמים להוריהם להציב להם אולטימטום לעזיבת הבית. במהרה, השניים מגלים שיש ביניהם לא מעט קווי דימיון וביחד הם יוצאים להתמודד עם העולם האמיתי.

התוספות

ה"בקרוב", של "אחים חורגים", שנעדר מהתוספות בדי.וי.די, מצחיק. הוא אמנם לא מעיד על הומור מתוחכם, אבל בהחלט מסמן ש"היי, יש פה סיכוי לקומדיה חביבה שתעשה לכם גוד טיים" ותאפשר לשני קומיקאים משובחים כמו פארל וריילי להפגין את הטיימינג הקומי שלהם, כמו גם את היכולות הפיזיות שלהם.

המציאות מוכיחה שהפער בין התקצירון לבין הסרט הארוך גדול מאוד, וכי 93 הדקות של הסרט הן 93 דקות ארוכות מדי. הייתי רוצה להאמין שעל גבי דפי התסריט הדברים היו נשמעים מצחיקים, כי במציאות התוצאה די עגומה.

"אחים חורגים "ניסה אולי להיות גרסה משופרת של "לפגוש את ההורים" של בן סטילר ורוברט דה נירו, אבל יצא נחות יותר מ"אמריקן פאי" על שלל ששת סרטי ההמשך שלו. מהדורת הדי.וי.די שיצאה לאחרונה, מנסה ככל הנראה, להשלים לאולפנים האמריקאיים הכנסות, לאחר שהסרט לא הפך לשובר קופות. לשם כך, גויסו המלים "הגרסה הלא מצונזרת" לאריזת הדי.וי.די ונוספו כמה סצינות בעלות הומור פיזי בגובה המפשעה ואפקטים של פלוצים, היישר מארכיון סרטי המתיחות של יהודה ברקן.

יוצרי הדי.וי.די כל-כך התאמצו לשעשע את הצופים עם תוספות באורך של כמעט שלוש שעות, שכולן ללא יוצא מן הכלל, כוללות סצינות שנשרו בעריכה ופאנצ'ים שנותרו בחוץ. "כמעט שבעים אחוזים מהחומרים שצילמנו נותרו בחוץ", משתף הבימאי אדם מק'קיי בערוץ הפרשנות. ובפרשנות לפרשנות כוונתו הייתה "יצא לנו סרט מופלץ ורק אחרי שגזרנו אותו לקרעים, יצא משהו סביר. בכל מקרה, במיוחד בשבילכם: השאריות".

בשורה התחתונה, השאריות, כלומר התוספות לא מצחיקות. חמש הסצינות (נטולות הכתוביות) שנותרו בחוץ מביכות, וכך גם כל הפאנצ'ים השונים שנוסו במהלך הצילומים. אפילו פספוסי הסרט עצובים ומחזקים את העובדה

שכיף בתהליך העבודה הוא לא תמיד אינדיקציה למה שיעשה כיף לצופים.

כל כך הרבה תוספות, כל כך הרבה כלום. ועם כל זה לא מספיק מייאש, מגיע ערוץ הקריינות כאורכו של הסרט, שבו הכוכבים מפרשנים אותו בצורת מחזמר. הם משתוללים, שרים, צווחים, צוחקים ומספרים בדיחות פרטיות שמצחיקות רק אותם. כמה מקורי - ככה דבילי. כנראה שאפילו הם הבינו שרק תעלול קומי נוסף עשוי להציל להם את הסרט. באחד הרגעים תוהה ג'ון סי ריילי, "מעניין מה בראד פיט חושב כשהוא רואה את עצמו על המסך? כי כשאני מסתכל על עצמי אני רואה את שרק". בראד פיט, לא היה נכשל כישלון כל כך מביך בבחירת התסריט שלו.