"משחק כפול" לועג למתרושש החדש
הסרט "משחק כפול" מציג את וול סטריט באופן שטחי, ארכני ופתטי, כמין מקום מתוחכם, מעודכן ומלא שיק. ועדיין לא אמרנו כלום על השפם של ג'וליה רוברטס
מי שסבור כי קאמבק פירושו גם שיבה אל עמדה ומעמד קודמים, צפוי לאכזבה נוכח ההיצע הדרמתי - יש האומרים הקומי - שסרט זה מספק לצרכניו. בעיקרון, מדובר פה בקומדיה רומנטית, שבה אישה וגבר מנהלים ביניהם מחול חיזור ארוך, מפותל, שנון (חייב להיות שנון), שבסיסו נעוץ במשיכה/דחייה הדדית, וסופו ברור מראש. אמנם "משחק כפול" ממלא אחר מרבית דרישות הז'אנר, אך בכל הקשור לשנינה, שהיא כאמור בסיסה התאורטי של סוגה קולנועית זו, אין לסרט מה להציע, לבד מסרבול וארכנות יתר.
רוברטס היא סוכנת חשאית לשעבר, המועסקת בחברה חשאית עוד יותר המטפלת במבצעים של ריגול תעשייתי. קלייב אואן, גם הוא סוכן חשאי לשעבר, עושה את אותם הדברים בדיוק, אבל לאט. גם הוא מרגל תעשייתי, אך במרבית המקרים מקדימה אותו הקולגה רוברטס בהשגת המידע הכה חיוני לכרישי וול סטריט ותעשייני הכפר הגלובלי.
ובכן, רוברטס ואואן הם מתחרים הניצבים על אותה הבלטה. מצד שני, עומדת ביניהם משיכה מינית כה עזה, עד כדי כך שהם מוכנים לעתים להשיל את חומות המגן והקודים הסודיים (וגם את הבגדים) ולהשתרלל בכיף, שסופו חרטות עמוקות.
אילו בכך ניתן היה לסכם את עלילת "משחק כפול", כולם היו מרוויחים. הבעיה היא שגם טוני גילרוי נדחף אל תוך המהומה. גילרוי, תסריטאי ובמאי ומפיק ועורך סרטים, רכב אך לפני שנה על גל של תהילה מפוברקת, כאשר סרט הביכורים שלו כבמאי, "מייקל קלייטון", חגג מסע ניצחון אצל מבקרי הסרטים באמריקה וגם קצר כמה מועמדויות לאוסקר.
"מייקל קלייטון" היה סרט שחרג לגמרי ממידותיו המזעריות, ואצל האמריקנים הוא נתפס משום מה כאיזושהי אמירה משמעותית נוקבת על מצב העולם, על מטרותיו של האימפריאליזם הכלכלי ועל הגשמתם המאוחרת של העקרונות שטבע הפילוסוף הישן נושן תומאס הובס בסוגיית ה"אדם לאדם זאב".
נישא על גלי חשיבות פיקטיבית, מתגלגל גילרוי אל תוך עשיית "משחק כפול", שהוא עצמו חיבר, כאילו מדובר באיזושהי נבואה בנוסח הנביאים הזועמים ירמיהו או יחזקאל, על אודות רשעותו של עולם העסקים הגלובליים.
על פי נתוני הפתיחה של "משחק כפול" הרי שהשהייה בת השנים הרבות בתוככי ארגוני הביון של אמריקה, והלחימה החשאית לטובת האינטרסים הלאומיים של מעצמה זו, שימשה לצמד הגיבורים רק כמשחק מקדים לקראת עבודתם העיקרית בעולם הכרישים וחיות הטרף האחרות הגודשות את וול סטריט ותחתיותיה.
וול סטריט, על פי המתואר ב"משחק כפול", הוא המקום
אואן ורוברטס הם הפרונט, החזית המתעתעת של צמד שארקים נשכני - טום ווילקינסון ופול ג'יאמטי - המגלמים את עולם הרשע, זה שמגלגל מיליארדים. מובן שאין זו הפעם הראשונה שבה הוליווד מתארת את המנגנונים המרושעים והאפלוליים שמניעים את העולם כאילו הם זקני ציון בכבודם ובעצמם.
הצרה עם הדמויות של ווילקינסון וג'יאמטי פשוטה הרבה יותר - הם לא יותר מגיבורי קומיקס, ובאופן מהותי אינם שונים מדמות הג'וקר בסדרת "באטמן". ועם סוג כזה של התייחסות פוסט מודרניסטית, המתארת מצב ובו זמנית לועגת לו, קשה לנהל סרט בעל אמירה של ממש.
כדי לא להסתבך בחשיפת סצנות הסיום של הסרט, ייאמר כאן רק שווילקינסון וגי'אמטי הם סוג של מאטריקס, מצג שווא מתעתע, שבורא עולמות בדויים ואמיתיים גם יחד, רק כדי להוסיף שעשוע להווייתם הפרטית. לא מתוחכם, לא משעשע, ובעיקר מייגע.
מקורה של צרה צרורה נוספת ש"משחק כפול" לוקה בה נעוץ בעובדה שגילרוי התייחס כנראה ברצינות יתר לביקורות המוטעות שהיללו מדי את "מייקל קלייטון" שלו, והוא שב פעם נוספת אל הטריק המרגיז של פירוק העלילה והרצה לא סינכרונית שלה. הסיפור ב"משחק כפול" מתפרק מעמוד השדרה שלו, קופץ קדימה ואחורה בזמן, ועושה זאת בשרירותיות חסרת היגיון.
בעברו המקצועי התעסק גילורי בכתיבת תסריטים לסדרת סרטי הזהות הבדויה של הסוכן החשאי ג'ייסון בורן, בגילומו הנמרץ של מאט דיימון. המגמה הנוכחית בקריירה שלו היא להתרומם לדרגה הגבוהה יותר מסתם סרטי פעולה קדחתניים, ובכך הוא עדיין לא ממש בעניינים.
למעשה, רק הסצנה הפותחת את הסרט ראויה לציון בשל מקוריותה. זוהי סצנה המצולמת בטכניקת סלואו מושן, האטה מכוונת של התמונה, ונטולת סאונד לחלוטין. סצנה זו אמורה לתמצת באופן סמלי את עלילת הסרט כולו, ודי היה בה, בשתי הדקות שלה. אפשר היה לחסוך מהצופים את המוצר המלא. מה גם שהסיבה למסיבה, כלומר הקאמבק של רוברטס היפה, מתמוססת די מהר. בעיקר בשל כישלונו של הצלם רוברט אלסווית' להאיר כהלכה את פניה של הכוכבת.
אלסווית', צלם מצוין בדרך כלל ("לילה טוב ובהצלחה", "מגנוליה"), התעלם מסימן ההיכר הנודע של רוברטס-השפה העליונה שלה, המשתפלת כלפי מעלה. איכשהו התאורה נופלת לא נכון על חלק זה בפניה המפורסמים של הכוכבת, ולכן מתיישב לו צל-כלומר שפם של ממש-על שפתיים נערצות אלה, כאילו מדובר לפחות בהרקול פוארו.
נא להמתין לטעינת התגובות
