לידיעת נושאי המגבעת
לפני 20 שנה הם הרעידו את אדמת ירושלים עם נושאי המגבעת. לפני 3 שנים הם היו נסיך חיי הלילה של תל אביב ואיש משפחה חרדי מעיר הקודש. עכשיו אדם הורוביץ ותמיר אלברט שוב הולכים לקרוע יחד את העיר עם שני פרויקטים מוזיקליים חדשים. הגבירו את הווליום
הם היו נושאי המגבעת. אצל אלברט זה התחיל עוד ב-84'. הורוביץ הצטרף ב-89'. יחד עם אוהד פישוף, רם אוריון, אלון כהן וישי אדר הם הובילו את אוונגרד הרוק הירושלמי של התקופה, הפכו לתופעת קאלט ראשונית וחתרנית שהחדירה למרחב המוזיקלי הישראלי מעט אור אלטרנטיבי מעושן, והתפרקו רגע לפני שההצלחה תדרדר אותם לשימוש בסמים קשים מסוג גלגלצ. הסיפור של הורוביץ ואלברט היה יכול להיגמר שם. אבל הוא רק התחיל.
יותר מכל, זהו סיפור על חברות. זו חברות שמתפרשת על פני כמעט רבע מאה וידעה כמעט כל סרט אפשרי, החל בנסיקתם של נושאי המגבעת והמצאת האינדי הישראלי, דרך ההחתמה בהד ארצי שסימנה את תחילת הסוף, ומשם התרסקות החלום, ניסוי וטעייה, תשובה ושאלה, התמכרויות והתפרקויות, חיים שלמים וחזרה. אדם הורוביץ כן חברה. ותמיר אלברט כן חברה. ועכשיו, בגיל 43 ו-40 בהתאמה, הם שוב עובדים כצוות על חומרים טריים ומרתקים במיוחד תחת השם Dogs of War. ווף ווף.
עכשיו תריצו שלוש שנים לאחור: הורוביץ הוא נסיך חיי הלילה הסליזיים של תל אביב ומבעלי הברקפסט קלאב. אלברט הוא אברך נשוי בירושלים לאחר תהליך ממושך של חזרה בתשובה. אבל בחיים תפניות מפתיעות. "החיבור שלי לאדם הוא החיבור הטבעי שלי לתל אביב", משחזר אלברט את תחילתה של הידידות המופלאה במתכונתה הנוכחית. "הייתי במצב לא טוב והדיפולט שלי היה לבוא לאדם. גרתי אצלו תקופה ארוכה מאוד. איתו ועם החברה שלו".
זה מה ששיפר את מצבך?
"לנחות על אדם זה לנחות לתוך העולם שלו. עם כל מה שזה אומר. אבל האמת היא שאדם של היום הוא לא אדם שהכרתי פעם. הוא אדם אחר".
הורוביץ: "מה אמרת? מה?"
אלברט: "תראי איזה חמוד, איך הוא אוהב כשמגרדים לו בגב. בקיצור, תקופה ארוכה דיברנו רק על העבר שלנו ועל כל מה שהיה, עד שיום אחד החלטנו שאנחנו עוברים לחיות בהווה. אבל כן, קצת מצחיק שבנאדם נוחת מירושלים החרדית בתל אביב ומה שהוא פוגש זה את הברקפסט והחתול והכלב".
אין מה לומר, נחתת ישר בפופיק של הסליז התל-אביבי.
הורוביץ: "כן. ממש מהפח אל הפחת".
אלברט: "בתוך כל ההתרחשויות האלה, בכלל לא הבנתי מה קורה. אבל נראה לי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בזמן האחרון. גם לך, לא?"
הורוביץ: "כן, כן. זה לא סוד שהיה לי מאוד לא נוח עם החיבור של תמיר לעולם החרדי. הרגשתי שמשהו שם מפוספס, שהוא לא מוצא את עצמו בעולם הזה. ברגע שהתא המשפחתי שלו התפרק התחלתי ללחוץ עליו לבוא. היה לי ברור שמתישהו הוא יבין. הוא בנאדם מוכשר ויצירתי ואין לו דרך להימלט מזה".
אלברט: "זה לא שהפסקתי להיות יצירתי. עשיתי מוזיקה כל הזמן. אולי פעם אני אוציא אלבום אוסף".
היית מקשיב לפעמים למוזיקה שעשית לפני החזרה בתשובה? "Pussy Hell", נגיד?
"כן. אני לא מתבייש לומר. פעם אפילו הציעו לי בתחנת רדיו חרדית לגייר את האלבום של הג'ינג'יות, לכתוב לו מילות קודש ולהוציא אותו לשוק. כל פעם שמישהו אמר לי משהו כזה פשוט קמתי והלכתי".
והנער הירושלמי המרדן שבך התפרץ.
"נורא התחשק לי לאכול, אבל ידעתי שאם אני אעשה את זה יגידו עליי שאני אוכל שרצים. ואז מישהו קם ואמר 'הרב ברלנד אמר שכל העולם ייחרב והחילונים ימותו. בעולם תישאר רק מאה שערים, ואז כולם יראו מה זה'.
מה עשית?
"ישר לקחתי חצי פיתה, שמתי בתוכה הודו, אכלתי, בירכתי את ברכת המזון ויצאתי מהחדר. כל הדרך חזרה אמרתי לעצמי 'ככה לא ידברו על האחים שלי'".
זה מה שגרם לך לחזור בשאלה?
"ממש לא חזרתי בשאלה. אני יהודי וזה אומר הרבה. אני שומר על הקשר עם היהדות שלי מכורח המציאות. אנשים חיים בפרדוקסים כל הזמן. עכשיו אני נמצא בעולם מלא בסתירות, זה קשה מאוד. אני לא תמיד מבין מה אני עושה פה, אבל זה מה שאני עושה".
כשחיית בעולם החרדי הבנת מה אתה עושה שם?
"בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכול לתקשר עם החרדים. לא מסוגל לחיות בעולמם. הם נורא חרדים. מלשון חרדה. מבחינתי חרדה זה מושג שלילי. באיזשהו מקום אמרתי לעצמי שאני לא יכול לחיות עם אנשים שמתקשרים כל הזמן עם רגש שלילי".
תהיה רגוע. גם העולם החילוני סובל מהתקפי חרדה לא מבוטלים.
הורוביץ: "נכון, אנחנו אנשים חרדתיים מאוד".
אלברט: "אני לא סובל את המילה חילוני. אנחנו יהודים".
"יש לי חבר, אורי הוכמן, שסלל בפניי דרך חדשה", הוא שוטח את משנתו, "וזה משהו שאני מאוד מאמין בו: לעשות ילדים עם ידידות טובות שלך שהגיעו למצב שלך. לסגור את המעגל הזה על בסיס אחר. לא על בסיס ההתאהבות הזאת, שמאוד מזכירה בעיניי פאניקה, חרדה וזרות, אלא עם מישהי שאתה אוהב מאוד ומכיר ממש טוב. זו אלטרנטיבה ברוכה ויפה. אבל...", הוא ממשיך ופתאום ניצת בו משהו, "אני לא פוסל את האפשרות שאכיר מישהי חדשה, אכנס איתה לקונסטלציה קצת יותר שמרנית ואמצא את עצמי הרבה בבית".
לא קל להיות רווק תל-אביבי בגילך.
"רווק כן, תל-אביבי כן. צירוף המילים 'רווק תל-אביבי' זה כבר משהו אחר מבחינתי".
אלברט: "אדם, אתה לגמרי רווק תל-אביבי. אתה המלך של הרווקים התל-אביביים".
הורוביץ: "זה כמו מוזיקה בשבילי, אני מת על זה אבל זה לא עובד לי עם החיים בצורה נוחה. אני אלוף במערכות יחסים ארוכות לטווח קצר. החיים שלי מורכבים ממלא מערכות יחסים של שנתיים-שלוש ואני לא רואה בזה שום דבר פסול. סבלתי מאוד בפרידות, אבל מצד שני אני אוהב מאוד להכיר אנשים חדשים ולהכיר את עצמי בסיטואציות חדשות. אז נכון, לא הצלחתי לגלם את הפונקציה הזאת שכולכם מדברים עליה. הנורמליות הזאת. אבל אין לדעת, אולי זה עוד יקרה".
השעה היא שעת ערב מאוחרת יחסית. המקום הוא ביתו הסמי-בורגני של הורוביץ, שמתרוצץ בין הסלון למטבח בהיפראקטיביות כשהוא מחפש את הסיגריות שרכש לפני שנייה ורבע. אלברט יושב שם עם הראש בין הידיים, אוחז בסיגריה, בוהה ברצפה במבט מיואש. "אלברט, מה קורה?", מנסה הורוביץ לדובב את חברו הנפול, "אלברט, תתעורר, אתה בראיון עיתונאי, שכחת מה זה?".
מה עבר עליכם היום שאתם נראים ככה?
הורוביץ: "היינו עכשיו בחזרה, ולתמיר יש איזה פוביה ממחשבים, כי פעם בסיבוב עם הג'ינג'יות נפלו להם המחשבים".
אלברט: "זה מאוד קשה, מאוד מאוד קשה".
כן. מחשבים זה קשה. אז איך ההרגשה לחזור לביזנס?
הורוביץ: "זה לא שהחלטנו לחזור. זה פשוט פרץ מתוכנו".
אלברט: "זה משהו קוסמי כזה".
הורוביץ: "אבל היה מצחיק היום. כשהגענו לשם פגשנו את ברי סחרוף, וכשיצאנו מהחזרה נכנסו איפה הילד".
הכי ניינטיז.
"כן, ניינטיז בטירוף".
מצטערת, אבל אתם כבר חלק מדור הקאמבקיסטים, שפתאום אחרי 20 שנה נזכרים כמה מגניבים הם היו פעם.
"אנחנו לא עושים קאמבק. אנחנו עובדים על דברים חדשים וזה ממש לא איחוד של נושאי המגבעת. להפך. קורה כאן משהו אחר. אנחנו לא כמו הזקנים האלה מפעם שפתאום מחליטים לחזור".
אתם הזקנים החדשים?
"נראה לי שיש איזה משהו בנעורים. הכל זה בעצם הילדות והנעורים. כל מה שבא אחרי זה די פארש, וזה ברור באיזשהו מקום. אני חושב שבנעורים קורים לך כל מיני דברים, למשל להקת רוק. זה היה הכי טרי והכי בועט, וכשזה נהיה קצת גדול עליך זה מעיק ואתה רוצה לפרק את זה, לפוצץ, מתוך האמונה שאתה לא מוכן להיות קשור בעוגן לדבר אחד. יש תענוג בלהרוס משהו טוב שעשית ולנסות לבנות משהו אחר".
אבל יש גם תענוג בשחזור הנעורים, לא?
"אתה לא יכול לשחזר את הלהקה הראשונה שלך. אחרי כמה שנים אתה אומר 'בוא'נה, זה היה נורא טוב, והפסקנו את זה בגלל שטויות של ילדים. בוא נראה מה קורה שם'. אפשר להבין למה אתה מתגעגע לזה. אבל בסופו של דבר נושאי המגבעת היתה להקה נורא קטנה ומכרה מעט. לא חשבנו שנמכור 20 אלף עותקים. לדעתי עכשיו הגענו לשם ואני רוצה תקליט זהב על זה".
אתה יודע אם מכרתם זהב?
"לא, אי אפשר לדעת. יש עניין שלם עם זה. הד ארצי לא דיווחו לנו כמה עותקים נמכרו, עכשיו מכרו אותם ל- NMC ואין לנו מושג מה קורה. למרות שכמעט בכל חנות תקליטים יש עדיין את האלבום שלנו".
אלברט: "אולי נעשה לעצמנו תקליט זהב וזהו".
כמה שנים לא עבדתם יחד?
הורוביץ: "11 שנה".
אלברט: "יותר משהו כמו 13 שנה".
הורוביץ: "רגע, פעם אחרונה שהיינו להקה זה היה ב-92', אז בעצם קרוב ל-15 שנה".
רגע, מה? מה ששמעתם. זה קצת יותר מחודש שהם מתבצרים באולפן יחד עם האסטרלים, אבי ניסים וליאור פרלמוטר, ועם אייקון נוסף מימי האינדי העליזים, המתופף דני מקוב (נקמת הטרקטור). מתוך הרומן הטרי, שצובר תאוצה, נולדות בימים אלה רצועות קלאב מרשימות בסגנון עדות אנדרוורלד.
ההייפ שהתהווה לפתע סביב הפרויקט המשותף זירז את התהליך, ובשבועות הקרובים תשחרר החבורה סינגל ראשון מהפרויקט, זאת במקביל לעבודה האינטנסיבית בחדר החזרות לקראת מופע בכורה. שגעת.
אז מה, פיפל קן פליי?
הורוביץ: "הכל התחיל מהדדיות שמקורה בכלל באייטיז. אהבנו מאוד את מה שאבי וליאור עשו, והם אהבו את הדברים שלנו, למרות שהיינו לגמרי בעולמות שונים".
אלברט: "העולמות שלנו השיקו גם מבחינה מוזיקלית וגם בנקודות בזמן. החיבור שלנו עם אסטרל קרה בתחילת שנות התשעים ברוקסן. היו שם ערבים של טכנו וערבים של מטאל, והסתכלתי עליהם ולא הבנתי איך הם לא מתחברים. ברור לי שהמוזיקה שלהם מגיעה מאותה הליבה".
אני מבינה את המשיכה לאלקטרוניקה, אבל קשה לי לראות אתכם במסיבות טראנס בניינטיז.
"באותה תקופה, כשהייתי רואה את אבי ניסים מנגן, לא ממש הבנתי את המוזיקה הזאת. אבל כשאדם ואני התחלנו לעבוד לפני שנה וחצי, מאוד רציתי שיהיה לנו חיבור אלקטרוני. חשבנו על כל מיני אופציות ואז אדם בא עם הרעיון של אסטרל. החיבור הזה מאוד עניין אותי".
הורוביץ: "בניגוד לתמיר, המוזיקה האלקטרונית לא היתה זרה לי בשום צורה שהיא. מאוד אהבתי טראנס בתחילת הניינטיז. זו מוזיקה רוחנית ושורשית, והיא מחוברת לי למקום. גם החיבור בין רוק למוזיקה אלקטרונית טבעי בעיניי. תמיר ואני עובדים על חומרים כבר שנה ומשהו, ופתאום קלטנו שכמעט יש לנו אלבום. עם אסטרל, לעומת זאת, התחלנו לעבוד בחודש האחרון וזה פתח לנו זווית חדשה לחלוטין. אנחנו נהנים מאוד לעבוד איתם".
המוזיקה החדשה שאתם עושים היא שלב התפתחותי מעניין, אבל אין לה מצב לפלייליסט.
אלברט: "גלגלצ זה לא מדד לשום דבר. אני מצטער להגיד לך, אבל האמנים שמופיעים הכי הרבה ומביאים קהל הם האמנים שלא מושמעים ברדיו, ואלה שטוחנים בגלגלצ מביאים בקושי 40 איש להופעות. זה לא מדד לכלום, אז לא אכפת לי מלהיות או לא להיות שם".
יש לכם מושג לאן מועדות פניכם?
הורוביץ: "אמרתי לתמיר לא מזמן שאני מוכן לעבוד איתו על מוזיקה גם עוד עשר שנים, ולא דחוף לי להוציא את זה".
אלברט: "זה דווקא נורא פשוט. ברגע שנכבוש את העולם נודיע לך שהגענו".
נא להמתין לטעינת התגובות
