קרקס ב"זה אני" של אייל גולן
אייל גולן ממחזר את הנוסחה השחוקה של בלדות מתייפייפות לצד ריקודי עמבה רדודים ב"זה אני". מזמר שהופיע בהיכל התרבות ובקיסריה אפשר ואף רצוי לצפות ליותר
אייל גולן צילום:יהודה בן יתח
חבל רק שאי אפשר להרעיף מחמאות גם על אלבומו החדש. כמעט כמו תמיד אצל גולן בשנים האחרונות, יש כאן כמה שירים טובים - בלדות וגם שירים "שמחים", כמו שקוראים להם בז'אנר - מעורבבים עם להיטי עמבה רדודים.
אני מכיר את הדילמה הזו אצל זמרים מזרחיים - בדיוק לפני שבוע שוחחתי עם זמר מאוד ותיק ואהוב בתחום, וזה הסביר שהקהל משווע ל"זבל", כך שלא נותרת לו ברירה והוא מקליט גם שירים שאינם ממש לטעמו. למרות זאת, מגולן הייתי מצפה לחשיבה אמיצה יותר. בכל זאת, הוא לא איזה זמר צעיר שמחפש תשומת לב ומוכן לייצר גם ג'אנק כדי לעורר עניין, אלא זמר אהוב ונערץ שכבר הגיע לליגה של קיסריה. מהמקום הבכיר הזה יש לו הכוח לשנות את התעשייה ולהבריא אותה.
לפני שבועיים, כשנמאס לנו לצפות בדי.וי.די היומולדת של התאומים שלנו, החלטתי להקרין את קלטת בר המצווה
שלי ולראות איך הילדים יגיבו לאבא, לסבתא ולסבתא הצעירים. תוך כדי הניסוי האנתרופולוגי המעניין הזה שמעתי את הפסקול שליווה את החגיגה. פתאום נזכרתי שההיי-לייט אז היה שירים כמו "כל נדריי", "בגלל הרוח" ושאר קלאסיקות. "איפה השירים האלה?", תהיתי לעצמי ולא הבנתי לאן נעלמו הכותבים. אחר כך הבנתי שהכותבים לא נעלמו. התעוזה נעלמה, ואצל גולן זה בהחלט ניכר במילות האלבום החדש.
בעיה נוספת ב"זה אני" היא חוסר העקביות שלו. יחסית לאדם שפירק לא מכבר חבילה משפחתית, האלבום נשמע כמו בליל סגנונות שלא הולכים יד ביד, אולי חוץ מאשר בעולמו של גולן: ערבוב של בלדות עצובות ומרגשות ("רוצה שתחזרי", "שעת פרידה"), שירים רגועים ומהורהרים ("שומרני אל" ובלדת הג'אז "אישה וגם ילדה") לצד שירי גולו-בולו עליזים וקלי דעת כמו "מותק של אישה" ("את מותק של אישה, רוצה אותך עכשיו. מותק של אישה, ואני בך מאוהב"), "יפיופה" ("יפיופה, בואי אליי, תני לי נשיקה על השפתיים") ושאר יציאות, שהופכות את הדיסק לסוג של קרקס.
אבל האם זה מה שימנע מהאלבום הזה להימכר יפה? ממש לא. האם זה מה שיביא לגולן הערכה רבה יותר בקרב הקהלים שהוא עדיין לא הגיע אליהם (ועם כל הכבוד, יש עדיין לא מעט כאלה)? אני חושש שגם כאן התשובה שלילית. אז נחכה עוד קצת. או עוד הרבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
