חיי כלב ב"מארלי ואני"
"מארלי ואני" הוא סרט ביוגרפיה הסוקר את חיי הכלב מינקותו ועד רגע הרדמתו וקבורתו. כלבים זה אמנם חמוד, אבל שעתיים עם אוון וילסון וג'ניפר אניסטון זה יותר ממה ששניצר מוכן לסבול בקולנוע
ג'ניפר אניסטון עם אוון ווילסון ב''מארלי ואני'' צילום: אי-פי
מארלי הוא כלב מזן לברדור, הנחשב לנוח שבכלבים ומיועד בדרך כלל לשמש כבן לוויה לעיוורים ולתינוקות. אך אין ולא כלום בין התדמית המיוחצנת של לברדור ובין אופיו הסוער של כלב זה, שדוהר ומכרסם וזולל ומשתין, ומתנהג באופן חסר נימוס כלפי בעליו וכלפי העולם כולו.
מארלי, הקרוי על שמו של אלוהי הרגאיי, מכונה על ידי בעליו "הגרוע בכלבי תבל", והסרט משתדל להציע כמה שיותר אופציות על מנת להדגים את הדרכים הנלוזות שבאמצעותן מאשרר מארלי את התואר הייחודי שלו. עד כאן החלק הטוב בעסקה שמציע הסרט.
החלק הפחות חינני קשור לבעליו של מארלי זה-הקומיקאי אוון וילסון והכוכבת ג'ניפר אניסטון. וילסון רוכש את גור הלברדור מסיבה אחת בלבד-לספק תעסוקה לאשתו הצעירה, ולעקור מראשה רעיונות של הולדת צאצאים מזן התינוקות. זה לא בדיוק עוזר לו, שהרי אניסטון מניבה שלושה ילדים, שהמהומה (השקטה יחסית) שהם מייצרים מצטרפת למהומות שגורם הכלב.
"מארלי ואני", ובכך ייחודו, הינו סרט ביוגרפיה הסוקר את חיי הכלב מינקותו ועד רגע הרדמתו וקבורתו. הרעיון הזה מבורך למדי, והסופרת וירג'יניה וולף נדרשה לו כבר לפני כ-90 שנה ב"פלאש" המבריק שלה. אלא ששדה
הפעולה של מארלי אינו בסוגת עלית, כי אם בסרט הוליוודי שתערובת סמיכה של קיטש משפחתי והצחקות אינפנטיליות הם חומרי הגלם הדרמטיים שלו.
יש להצטייד בהרבה אורך רוח על מנת לסבול במשך שעתיים את השטיקים הלא חינניים של אוון וילסון. הצרה של אניסטון, לפחות בסרט זה, מורכבת יותר. שכן הדמות שלה, הכתובה רע, מחויבת לשרת שתי מטרות שלא בהכרח משלימות אחת את השנייה; מצד אחד, מדובר בכוכבת שאמורה להצדיק את הילת הזוהר ותעריפי המיליונים שהיא גובה עבור עבודתה המזערית. מהעבר האחר, עליה לגלם דמות נשית המתייחסת לאותו זן שמרני המנציח את המשפחה האמריקאית הקלאסית. כלומר, אישה מבריקה שמוותרת על הקריירה למען גידול ילדים.
אופני הצגתה של דמות זו לא יגרמו לשמחות גדולות מדי בחוגי הפמיניזם. ואולי קביעה זו נמהרת מדי, שהרי דייוויד פרנקל, שביים סרט זה, היה חתום בעבר על "השטן לובשת פראדה" ועל כמה מפרקי "סקס בעיר הגדולה", שנתפשו כמקדמים עלק של רעיון האישה המשוחררת מכבלי המשפחה המסורתית.
בני האדם אינם תורמים הרבה ל"מארלי ואני". שונה הדבר לגבי הכלבים. 22 כלבי לברדור נדרשו למפיקי הסרט על מנת לאפשר גילומו של מארלי לאורך הדורות. מוזר הוא שההקפדה על מעקב אמין לתהליכי הגדילה של הכלב אינה משתקפת גם אצל הפרטנרים האנושיים שלו. וילסון, אניסטון וחופן ילדיהם אינם מתבגרים או משתנים כלל לאורך שנות חייו הארוכות של כלבם.
נא להמתין לטעינת התגובות
