תומרקין חוגג 50 ועושה דווקא
קצת עצוב שאת חגיגות 50 שנות יצירתו, מקיים יגאל תומרקין באקס-טריטוריות של עולם האמנות, ללא ליווי אוצרותי ראוי, במעין גלות פנימית. ואולי זה בעצם הכי מתאים לרוח תומרקין?
עבודה של יגאל תומרקין צילום: רן ארדה
לפי ההודעה הרשמית החלוקה אמורה להיות בין עבודות מוקדמות, עד שנות ה- 70, בגלריה אופאל, ועבודות משנות ה- 80 ואילך בגלריה זיסמן. למעשה, אין חלוקה ברורה בין הגלריות, בזיסמן מוצגות גם עבודות משנות ה- 60 ובאופאל עבודות כמעט מכל העשורים. המראה הכללי עמוס ודחוס, קשה להתחקות אחרי הגיון אוצרותי בהצבת העבודות. טקסט מאת פייר רסטני, מ- 1993, תלוי על הקיר באופאל. אם כבר מציינים 50 שנות יצירה, נדמה שלתומרקין היה מגיע יותר מזה.
במשך השנים עבד תומרקין עם גלריות מבט (בימיה הטובים), גורדון וגבעון, ב- 1992 התקיימה לו תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב (אוצרת: אלן גינתון), ולפני 5 שנים הוא זכה בפרס ישראל בפיסול. קצת עצוב שאת חגיגות 50 שנות יצירתו הוא מקיים (נאלץ לקיים?) באקס-טריטוריות של עולם האמנות, ללא ליווי אוצרותי ראוי, במעין גלות פנימית.
או שמא לא? שמא מכיוון שמדובר בתומרקין, גם אם זאת גלות באין ברירה, יש לה פוטנציאל של דווקאיות. הפרובוקציה היא בעצם ההצגה בגלריות מסחריות, אלא שהפעם, אם זאת אכן פרובוקציה, היא מכוונת אך ורק לעולם האמנות, למי שקורא את הקודים הפנימיים של שדה הגלריות ומפענח את המשמעות של להציג כאן או להציג שם. ואכן, שתי הגלריות, אופאל וזיסמן, הומות אדם. שמו של תומרקין הולך לפניו, והוא מהדהד חזק יותר מכל שם של גלריה, תהא האנונימית בגלריות.
יגאל תומרקין, Call Girl צילום: רן ארדה
צלבים, איקסים, גרוטאות מתכת, מגזרות ברזל, צבעי אדום, שחור ולבן, לכלוך ועומס – אין לטעות במרכיבי השפה התומרקינית, ובמאפיין הבולט שלה – שפע העבודות. התפוקה העצומה מולידה עבודות שדומות זו לזו, וחוזרות על עצמן; עניין בלתי נמנע כשמייצרים כל כך הרבה. ריבוי העבודות המוצגות עשוי אף הוא להיקרא, בהקשר של תומרקין, כאקט דווקאי: כנגד הטעם הטוב המקובל, כנגד כללי התלייה וההצבה של עולם האמנות.
מסדר יקירי התרבות
במבט לאחור בולטת השורה האינסופית של מקורות ההשראה – או מוטב, מושאי הערצה – שתומרקין מסמן בעבודותיו: לאונרדו, דושאן, דלקרוא, רוזה לוכסמבורג, קפקא, מנטנייה, נפוליון, מוצרט, גויא, הרונימוס בוש, ולטר בנימין, וכמובן ברכט, ובלי סוף ון גוך. הרשימה הארוכה של אנשי תרבות מתגלמת בעבודות בדרך כלל דרך כתיבת שמם, ולעיתים דרך רישום הדיוקן שלהם.
זהו עוד אחד מהפרדוקסים הפנימיים ביצירה של תומרקין: הרצון להנכיח בקול
רם את מסדר יקירי התרבות, כולם מהקאנון של תרבות המערב, ללא הבדל באופן שבו הוא מתייחס לכל אחד מהם. קפקא והרונימוס בוש יזכו לאותו טיפול סגנוני, העיקר לכתוב שוב ושוב את השמות. תוקפנות ואנינות זו לצד זו, התרבות היא אובססיה, גיבוריה הם רוחות הרפאים דרכם מפגין תומרקין התנשאות, זלזול ויוהרה כלפי כל מי שאינו יושב בהיכלם של מוצרט וברכט; במקביל עוברת גם תשוקה אמיתית (ויצרית) לתרבות. לפחות למסמניה.
ולטר בנימין, יגאל תומרקין צילום: מתוך ''הצופה''
ועוד שאלה שעולה מהתערוכה: האם יש לתומרקין, על מאות עבודותיו הפזורות ברחבי הארץ, ממשיכים בפיסול הישראלי? באופן לא צפוי, השם היחידי שעולה על הדעת הוא זה של סיגלית לנדאו. פסלי הדמויות שלה (אותם אפשר לראות עכשיו במוזיאון חיפה), העשויים מעיסות נייר וצבועים בשחור ואדום עכורים, וניצבים בתנוחות קשות ולא אנושיות, הם הדבר הקרוב ביותר לפיגורטיביות האקספרסיבית והמוחצנת של תומרקין.
עד ה-29 במרץ
נא להמתין לטעינת התגובות
