מה קרה ליוצרי גוונים במחול מאז הזכייה
"גוונים במחול 2009", שבמסגרתו יועלו שוב יצירות שהוצגו בשנים הקודמות, הוא הזדמנות לחזור אל כמה מהיוצרים הגדולים שיצאו משם. התוצאות מעודדות
מופע הפתיחה החגיגי של הפסטיבל יציין גם 20 שנה למרכז סוזן דלל, "ובו יעלו יוצרים מוכרים ומוערכים יצירות שהועלו בפעם הראשונה במסגרת זו, לצד עבודותיהם בתקופה האחרונה", כלשון המארגנים. ניר בן גל וליאת דרור ירקדו את "דירת שני חדרים" משנת 1986, שהייתה אז חידוש מסעיר.
בתוך מסגרת של מוטות מתכת המסמנת שני חדרים התהלכו השניים כאיש אחד כחיות כלואות, נעים בסדרת תנועות שחוזרות על עצמן, וסימנו מהלך של זוג בשפה תנועתית מדויקת, טעונה, כאשר כל מרכיבי הישראליות היו טמונים בה כבר אז.
הריקוד זכה בפרס הראשון בתחרות הבניולה בפריז, והשניים הפכו לכוח חדשני בנוף המחול הישראלי, מוכנים להתנסויות, מחויבים פוליטית וחברתית, הרפתקנים בקיומם האישי והריקודי. בהמשך יצרו בין היתר את "אינתא עומרי" למוזיקה של אום כולתום, ואת "לשבת לקום אהובי", תיאטרון תנועה מלא תשוקה ותסכול, שכל ייסורי הקיבוץ, שבו גדלו, כל פינוקי האהבה ומכאוביה, מתורגמים בו לשפת במה מרתקת. ואז, אחרי שנים של הצלחה כאן ובחו"ל, יצרו בצרפת את "הריקוד של שום דבר".
המשך הסיפור ידוע: הם ירדו עם ילדיהם למצפה רמון, ושם הם ממשיכים להתנסות כפי שעשו כל חייהם, בחיים אחרים, בריקודים אחרים. הם פרשו מהמרוץ, הם מארחים, מרקידים, מלמדים, מערבבים אהבות ויוגה ולילות ירח במדבר וצמחונות. השנה הם יעלו עוד קטע של הלהקה, "אדמה".
עוד זוג שעשה מסלול דומה-זוג על הבמה ובחיים, וגם הם פרשו מחיי העיר ויושבים בכפר האמנות האקולוגי בעמק האלה-הם עדי שעל ונועה ורטהיים. הריקוד הראשון שהעלו ב"גוונים במחול 1992" היה גם הוא שיקוף של חייהם: שעל כטייס ונועה כבת זוגו מתמודדים עם הקרקע, עם המציאות. יפי תואר ונעימים, המאבק שלהם היה תמיד מסוגנן.
ב"עדשות מגע" השתמשו בראשונה בהקרנות וידאו שהכפילו את ריקודם על הבמה. הייתה להם עוצמת האהבה, אבל הייתה חסרה להם עוצמת ההתגרות בגורלם, כמו זו של בן גל ודרור, אך הם הצליחו להקים להקה מצליחה בירושלים-נס בפני עצמו-לסייר בעולם, לעבוד ב"כוח האיזון" עם רקדנים בעלי מוגבלויות, וליצור ריקודי קבוצה מלוכדת שחלקים מן האחרון שבהם, "רעש לבן" המעולה, הם יעלו גם בערב הזה.
כמה יפה יהיה לראות את הרקדנים הבוגרים חוזרים אל נעוריהם-מהמקום שהם נמצאים בו עכשיו, כל כך הרבה שנים מאוחר יותר, וילדיהם יושבים בקהל, נרגשים. כדאי לציין כאן שהמיתוס של גיל הרקדנים הצעיר כתנאי ליכולתם מתחיל להתמוסס: להקת המחול המפורסמת של יירי קיליאן, אן-די-טי, הקימה לפני כמה שנים את הלהקה הבוגרת שרקדניה בסביבות גיל 50, והם נפלאים. בילי פורסייט עובד עם קבוצה קבועה של רקדנים עוצרי נשימה, ויש ביניהם שרחוקים כבר משנות ה-20 שלהם. אצל פינה באוש אפשר ממש להזקין בכבוד על הבמה.
הוא סייר בעולם וזכה לחוזים, אך איש לא ידע את מה שגופו יודע. עכשיו, שמונה שנים מאוחר יותר, הוא יוצר את "מונגר", יצירה שהיא מחווה לעולם החבוי של אדונים ומשרתים, אך בעיקר זו האנרגיה הדוהרת של ריקוד מוזיקלי, עשיר בפרטים, ולמוזיקה יש דחף תנועתי
ובעודי כותבת את המשפט האחרון אני נוכחת שכל היוצרים שמניתי עד כאן, כולם בכל זאת בחרו במין שמחה: רחוק, במדבר, במבנים תעשייתים שכוחים, בקיבוץ, במבני בוץ, באוויר הפתוח-כאילו שוב מתחילה מין חלוציות בתרבות שמתנערת לקום ללא תוכחה. כך גם איציק גלילי, שיוצר בהולנד ונערץ שם, ועמנואל גת, שיוצר בצרפת בהצלחה, ובעבודתו הראשונה ב"גוונים" התהלך על במה כנמר מול הפרטנר הערבי הלא רקדן, ולא הבנו כל כך מה העניין אך אי אפשר היה להזיז משם את העיניים.
אין הרבה גאווה במה שמתחולל עכשיו סביבנו. בפעם הראשונה זה זמן רב אני רוצה רק לא לראות ולא לשמוע מרוב בושה, לא נאמנה בפרינציפ למדינה שדורשת ממני הצהרת נאמנות. אבל אני חושבת שבריקוד אפשר להתגאות. לא גזעני, לא שונא (אי אפשר לרקוד כששונאים) לא מציב תנאים, חשוף ואנושי ופגיע, ומלמד אותנו את הטוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם